|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
במה מאמין המאמין? <span style='font-weight:normal;'>[2]</span>
|
|
ברשימותינו השבועיות אנחנו מנסים להראות את האקטואליה בפרשת השבוע. נקודת המוצא שלנו מעוגנת בהנחה שהתורה היא המנהלת את העולם בכלל, ופרשת השבוע מורה לנו את הדרך הנכונה בכל שבוע בפרט.
פעמים רבות בעבר עמדנו על העובדה, שהמערכת אצלנו מתעקשת להתנהל בדיוק הפוך מכפי שהתורה מורה לנו, ועל המחיר הכואב שאנו נאלצים לשלם עבור התנהלות דווקאית זו. אין טעם להביא דוגמאות מהעבר להתבוננות כזו שלנו, יש לנו אחת טריה ממש.
שמתם לב שהתאריך המתוכנן למצעד התועבה, בירושלים דווקא, חל בערב שבת קודש בה קוראים את פרשת וַיֵּרָא, שם מסופר די באריכות על הפיכת סדום ועמורה?
כאשר מזכירים את תרבות סדום ועמורה באזני אדם מן הישוב, הוא מיד חושב על שחיתות לסוגיה השונים. לפיכך ניתן למצוא תחת כותרת זו תיאורים של שחיתות שלטונית בצד תיאורים של שחיתות חברתית. וכמובן, מתירנות מינית "מופרזת" גם היא זוכה לכבוד המפוקפק של הסתופפות בצל הכותרת 'סדום ועמורה'.
ואולי היא אף האסוציאציה הראשונה שעולה כאשר מזכירים את סדום ועמורה. אחרי הכל, אפילו בשפה המשפטית אצלנו מקובל המונח 'מעשה סדום' כדי לתאר התנהגות מינית נלוזה במיוחד.
לא בטוח שנוכל במסגרת זו לפרט את כל, או אף את רוב מאפייני התרבות הסדומית; חלק מזה הבאנו בשנים קודמות והפעם נסתפק בניסיון להגדיר תרבות זו בפיסקה קצרה.
התרבות הסדומית חייבה התעללות במי שנתפס כחלש. כל סטיה היתה כשרה ובלבד שהסוטה שייך למעמד השליט. יתרה מזו, הסטיה הוכתבה כתקן מחייב על-ידי המעמד השליט, הנאור, ולאנשים הפשוטים לא נותר אלא להתאים את עצמם לשיגיונות המעמד הנאור בעיני עצמו.
ואם מישהו חושב שבפיסקה האחרונה הכותב אונס את הכתובים כדי שיתאימו להשקפת עולמו, הנה הפסוקים, והקורא ישפוט.
(בראשית י"ט) [א] וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. [ב] וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
לוט מסתכן קשות בהזמנה זו והוא מודע לכך; על כן הוא מבקש: סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם, עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם, כדברי המדרש שמביא רש"י בפירושו.
ועוד תרגיל אבטחה הוא מציע, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? שואל רש"י; ומשיב: אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום יראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו; לפיכך אמר לינו תחלה ואחר כך רחצו.
[ג] וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד--וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.
יופי, ומה עכשיו? האם הכל יעבור בשלום? האם יכבדו את זכותו של לוט שאותו היום מינוהו שופט עליהם, לארח את מי שנראה לו? לא ממש.
[ד] טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.
לוט עוד לא מספיק להשיב לשאלות אורחיו בדבר טיבם של אנשי סדום, והנה הם כולם, כל אנשי סדום סובבים את ביתו. מה בדיוק רצו ממנו אנשי סדום? או ליתר דיוק, מה רצו מאורחיו?
[ה] וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. (רש"י) וְנֵדְעָה אֹתָם, במשכב זכר.
לוט, במסירות נפש ראויה לציון, מנסה להגן על אורחיו הוא מודע לכוחו המוגבל ועל כן מדבר בלשון רכה, לשון תחנונים.
[ו] וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. [ז] וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.
עריצות במסווה של נאורות
לוט מבקש מהם דבר פשוט, הכי בסיסי, הניחו לי לנהוג כמנהגי; אל תכפו עלי את דרככם. בחרתם בדרך שמתאימה לכם לדעתכם, זהו עניינכם ואינני מתערב בו. גם אתם אל תתערבו בדרך בה בחרתי ללכת. והאורחים, הם הרי לא הזיקו לאיש, אז מדוע להתעלל בהם?
זה לא משכנע את שכניו הנאורים, אז הוא ממשיך:
[ח] הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.
כאן כבר פקעה סבלנותם של הנאורים אל מול האיש המיושן הזה; הם מעוניינים באנשים, לא בנשים. יש להם קצת כבוד אל לוט שנתמנה שופט אצלם, אבל יש גבול לכל תעלול. אם לא הולך בשיכנוע, ילך בכח.
[ט] וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט--עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.
עד כעת, הארחים יושבים בשקט; הם עוקבים אחר הדיון המתנהל בין לוט לבין שכניו וממתינים לרגע הקריטי כדי להתערב:
[י] וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ. [יא] וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח.
לוט עדיין אינו יודע מי הם אורחיו. הם מצילים אותו מתגרת ידם של שכניו, והוא כנראה לא מבין מדוע אין השכנים פורצים אל הבית כפי שניסו לעשות רק לפני רגע. אבל לא נשאר לו הרבה זמן לתהות על ההתפתחויות. כעת האורחים אינם מבזבזים זמן; עוד מעט יפציע השחר ואין להם זמן לבזבז. לפתע הם מתחילים לחלק הוראות ולוט מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.
[יב] וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה--חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם. [יג] כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי ה', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.
לוט אינו מופתע מהודעה זו של אורחיו, והוא אץ למלא את הוראותם:
[יד] וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית ה', אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
ללוט היו ארבע בנות; שתים נשואות ושתים ארוסות. הוא מדבר אל חֲתָנָיו הנשואים לבנותיו ואל לֹקְחֵי בְנֹתָיו שעדיין לא התחתנו. הוא מודיע להם על החורבן הצפוי ומציע להם להנצל. ותגובתם: וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
הם לא חשבו שהוא מתלוצץ; הם חשבו שהוא עושה צחוק מעצמו בכך שמאמין לשטויות. מַשְׁחִית ה', אֶת-הָעִיר? למה, מה קרה? ולמה הוא לא השחית אותה כשהיה סיפור א'? וב'? ואתה רוצה להגיד לנו שהוא ממש מתעניין במה שהאנשים עושים כאן על הארץ???
זה היה בסדום, אבל 'סדום' אצלנו זה מושג כמעט פולקלוריסטי; לא משהו שקרה באמת ועלול לקרות שוב חלילה. אצלנו התעקשו להביא את התרבות הסדומית אל ירושלים.
בינתיים, מן השמים עזרו ונמצא התירוץ לביטול מצעד התועבה שתוכנן להתקיים בירושלים. בזו העיר שאמורה להיות האנטי תזה של סדום, העיר שממנה אמור לצאת דבר ה' לכל העולם, ודווקא בה התעקשו לקיים את מצעד התועבה.
וגם אם לא היה מדובר בירושלים, מה מנסים להשיג אלה שחיים בסטיית תקן? שוויון זכויות? שטויות. אף אחד אינו כופר בזכותם לחיות על-פי דרכם הנלוזה. המצעד והשם שניתן לו מלמדים בבירור כי הם מבקשים שדרכם הסוטה תהפוך לדרך המקובלת על הכלל, לזרם המרכזי במדינת ישראל.
ומהי הנחת היסוד של חייהם? שמא יש בדרכם איזו בשורה חברתית מרנינה? לא בדיוק; אנוכיות צרופה, זה מה שמנחה אותם. הכיף של הרגע ולא לחשוב על המחר, על קיום העולם, על 'פרו ורבו'. את זה, את האנוכיות הצרופה הם מבקשים להנחיל לכלל, שעל כן הם מכריזים על עצמם כעל גאים ומבקשים לצעוד בראש חוצות בגאווה גדולה, שכולנו נלמד מהם.
האם יש השחתה גדולה מזו? תמהני. אלא מה, לא מאמינים שזה מוביל לחורבן? נו טוב, גם חתניו של לוט לא האמינו.
הגיע הזמן שנתעשת ונתחיל לחשוב ביהודית, לא רק בישראלית.
בכך נעשה טוב לא רק ליהודים, אלא גם לכל העולם.
|
|
[הערה: עקב תקלה טכנית, לא פורסם המדור בשבוע שעבר. אנו מביאים בזאת את מדור פרשת השבוע - לך לך סז]
לכאורה, כל יהודי ואולי אף כל אדם הוא מאמין. בכללות, אמונה היא הנחת יסוד שעליה מושתת הכל. גם האידיאולוגיה או הפילוסופיה המורכבות ביותר, מתבססות על הנחות יסוד בלתי ניתנות להוכחה, כלומר על אמונה. השאלה היא רק במה מאמינים.
בקבלה, האמונה היא למעלה מן הדעת. חלק המודע של האדם כולל שכל, רגש וטבע; האמונה היא מעל השכל. מכיוון שכך, יש בכוחה להניע את השכל ואף את הרגש, כך שכל מה שנחשוב ונרגיש יהיה מתאים לאמונה ולא יסתור אותה, חלילה.
כאן עלולה להתחולל התנגשות עם המרכיב שהגדרנו כטבע, הנטיות הטבעיות של האדם. כאשר השכל והרגש, בהנחיית האמונה, קובעים שמעשה מסויים הוא רע, בעוד הנטיה הטבעית מושכת דוקא לאותו כיוון. אולם לא זהו נושא הדיון היום, אז נדלג על זה. מה גם שכבר דיברנו על כך בעבר.
מוסכם על כולם כי היהודים הם שהביאו לעולם את האמונה באל אחד, היהודים היו הראשונים לזהות את השקר שבריבוי האלילים ומהם עברה האמונה בא-ל אחד לעמים אחרים.
בגמרא (שבת צז א) אמר ריש לקיש: החושד בכשרים, לוקה בגופו; דכתיב (שמות ד) [משה טען]: וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל (גלוי לפני ה' שהיהודים יאמינו לבשורת הגאולה). אמר לו (הקב"ה למשה): הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.
הן מאמינים דכתיב (שם): וַיַּאֲמֵן, הָעָם; בני מאמינים (בראשית טו) וְהֶאֱמִן, בַּה'; אתה אין סופך להאמין שנאמר (במדבר כ, י"ב) יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. מניין לנו שלקה בגופו? דכתיב (שמות ד) וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
אז זהו המקור לניב המוכר "מאמינים בני מאמינים". המאמינים זה אנחנו, עם ישראל; בני מאמינים, בני אברהם שהאמין בה'.
ומה עם כל הצדיקים שלפני אברהם? ושלאחריו? האם הם לא האמינו בה' חלילה?
היום, אם מישהו יגיד על איזה רב שיש לו בעיות באמונה, שהאמונה שלו בה' היא לא משהו, זה עלול להיחשב עלבון קשה מנשוא. והנה על משה ואהרון בכבודם ובעצמם, מעיד הבורא יתברך שהיתה להם נפילה באמונה, אז מה נגיד אנחנו?
ואת בעיית האמונה של נח הזכרנו בשבוע שעבר, (רש"י לפס' ז' בפרק ז'): אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:
מתברר, שאמונה שלמה בה', זה עניין לא פשוט בכלל. סתם אמונה, זו לא בעיה; אני מאמין במה שאני מאמין כי ככה נוח לי, וזהו. המאמינים בה' לעומת זאת, יכול להיות שהם נמצאים בבעיה.
הפסוק שמצטט ריש לקיש להראות את אמונת האבות, לקוח מפרשת השבוע שלנו.
(בראשית ט"ו) [ו] וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
בן שבעים שנה היה אברהם אבינו בעת שה' חשב לו לצדקה את העובדה שהאמין בו. עד אז, לא כתוב שה' נגלה אליו. בכוחות עצמו הוא הגיע לאמונה בא-ל אחד, ורק לאחר מכן נגלה אליו ה'.
ובמה האמין אברהם (שעודנו אברם)? הנה הרקע:
[א] אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד. [ב] וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲ-דֹנָי אלוקים מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. [ג] וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי. [ד] וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ. [ה] וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
מה הלשון הזה וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, כאילו כאן מתחילה התגלות ה' אליו? הרי הוא מדבר אתו. אלא שעבור אברם, כאן מתחיל עניין חדש לחלוטין, מפתיע, לא יאומן. למרות זאת הוא מאמין בהבטחת ה', ולכן נחשב לגדול המאמינים מאז ועד בכלל.
אמונה שהופכת למודעות
אצל אברהם אבינו, קיומו של הא-ל לא היה עניין של אמונה; הוא פשוט ידע שיש אלוקים אחד והוא בעל הבית על העולם. או בלשונו (י"ד, כ"ב): ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לכך הוא לא נזקק לאמונה. האמונה שלו התבטאה בעובדה שקיבל בפשטות את ההבטחה שיהיה לו בן שיירש אותו, הבטחה שבאה לאחר עשרות שנות עקרות.
וכיצד הגיע אברהם אבינו לעומק כזה של אמונה? אפשר לתרץ שהוא היה תמים ולא פזל לימין או לשמאל, לכן האמין בלי שאלות. מי שחושב כך, אינו יודע מהי אמונה ואולי גם לא מהי מודעות.
'ספר יצירה' נחשב לספר הקבלה הקדום ביותר; זהו ספר קצר יחסית אבל בו רמוזים כל סודות הבריאה. הנה מה שכתוב בו אודות הדרך בה הגיע אברהם אבינו לידיעת ה':
וכיוון שצפה אברהם אבינו ע"ה, והביט, וראה, וחקר, והבין, וחקק, וחצב, וצרף, ויצר, ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל, הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושָֹמוֹ בשמו, וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם; שנאמר: וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
כמה שמות נרדפים להתבוננות וחקירה; והביט, וראה, וחקר, והבין, וחקק, וחצב, וצרף, ויצר. זו הדרך בה הלך אברהם עד שהכיר את בורא העולם ומנהיגו.
הרמב"ם (הלכות ע"ז א, ג) מרחיב יותר בתיאור ההתבוננות של אברהם אבינו. ציטטנו אותו בעבר ונעשה זאת שוב:
התחיל לשוטט בדעתו והוא (בעודו ילד) קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם; ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
(...) והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים.
כאמור, לא מדובר באמונה, מדובר בידיעה. את האמונה צריכים לתחומים בהם אין לנו ידיעה, כגון אמונתו של אברהם בהבטחה שיוולד לו בן, או אמונת עם ישראל במשך אלפי שנות גלות שעוד נשוב לארץ ונזכה לגאולה האמתית והשלמה.
הנה כיצד מסביר הנביא (ירמיהו ז') את אבדן האמונה ואת תהליכי החורבן (בית ראשון) שבא בעקבות אבדן זה:
[כח] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקָיו, וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה, הָאֱמוּנָה, וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם.
בחסידות קוראים את זה כך: אָבְדָה, הָאֱמוּנָה, כי , וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם. כאשר לא מדברים באמונה, כאשר השכל הוא חזות הכל ומה שאינו מובן בשכל, כגון אמונה, לא מדברים עליו, הוא פשוט נמוג. וכך גם אומר דוד המלך בתהלים (קט"ז) [י] הֶאֱמַנְתִּי, כִּי אֲדַבֵּר; ובמקום אחר (ל"ז) הוא אומר: [ג] בְּטַח בַּה', וַעֲשֵׂה-טוֹב; שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.
את האמונה צריכים לרעות, להזין אותה דבר יום ביומו. נח ידע שיש אלוקים שברא ומנהיג את העולם. גם משה רבנו ידע, בלי ספק. לא שם היתה הבעיה שלהם; הבעיה היתה באמונה (רופפת) כי דבר ה' יתקיים מיד ובדיוק כפי שאמר. החולשה (הזמנית) באמונה משולה לנמנום קל בשמירה. נמנום קל ואף קצר, אבל המחיר עלול להיות כבד ביותר וגם ממושך.
אנחנו, צאצאיו של אברהם, בארץ שנתן ה' לאברהם ולזרעו אחריו, מתעקשים שלא ללכת בדרכו של אברהם, דרך האמונה. אנחנו מתעקשים לנהוג כמו דור המבול, שם הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.
אצלנו מתווכחים על קיום מצעד התועבה דוקא בירושלים, בלי להבחין שמדובר בהנפת דגל ההשחתה המוסרית המובילה לחורבן.
במחשבה שניה, אין על מה להתפלא; כאשר (כמעט) כל רבי המדינה נתונים בשלב כזה או אחר של הליך משפטי בחשד לשחיתות המדות בתחום כזה או אחר, מצעד התועבה בעיר הקודש דוקא, ממש דרוש להשלמת מבנה השחיתות בטרם חורבן סופי.
ציטטנו את דוד המלך האומר: שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה; לענייננו, צריכים לקרוא רְעֵה אֱמוּנָה וּשְׁכָן-אֶרֶץ. זהו התנאי לרשת את הארץ. כך גם אומר הנביא ירמיהו בפסוקים הסמוכים לפסוק שציטטנו.
הגיע הזמן שנעצור את תהליכי החורבן. שנשוב לאמונה.
כך נעשה טוב לא רק ליהודים, אלא גם לכל העולם.
|
|
| תאריך:
|
10/11/2006
|
|
|
עודכן:
|
10/11/2006
|
|
נסים ישעיהו
|
|
צהריים טובים, ותודה על ההזדמנות להיות כאן אתכם היום.
|
|
|
|
|
הטיפול הכושל, חסר הרגישות והמעוף, חסר האחריות והראייה לטווח ארוך של בית המשפט, של היועץ המשפטי, של התקשורת ושל שני הצדדים העיקריים למאבק על מצעד "הגאווה" - הופך את שאלת המצעד משאלה טכנית לשאלה מהותית, היורדת עד עמקי מהות חופש הביטוי וגבולותיו במדינת ישראל.
|
|
|
|
|
הלקח מרצח רבין לא נלמד, וההסתה נגד מנהיגים פוליטיים וקבוצות אוכלוסיה שלמות נמשך ומחמיר, ונדמה כי השמאל הישראלי מסתתר אחרי רעלה ואינו רואה את האופק, ומנכס לעצמו את זכות היוצרים על רבין ז"ל, על הדמוקרטיה וזכויות האזרח, למרות שהם יותר מכל קבוצה אחרת פוגעים בדמוקרטיה ובזכויות האדם, ועוד טוענים לכתר על המשכיות דרכו של רבין למרות שאינם בקיאים בדרכו.
|
|
|
|
|
מול חומה של דגלים אדומים נשא את דבריו לפני קהל המונים הסופר דויד גרוסמן, אחד משלושה פוסקי ההלכה של השמאל. אין צריך לומר, שכל כלי התקשורת "היו כינור לשיריו", ובאותו הערב, ולמחרתו, פשוט לא היה לאן להימלט - מערוץ לערוץ ומגל אל גל הכל גרוסמן. חמור מזה: הדברים נמסרו כנתינתם, ללא כל ביקורת פרשנית, ואף בתוספת ציפוי עבה של הזדהות וצקצוקי התפעלות.
|
|
|
|
|
בימים אלה מלאו חמישים שנה לאחת מפעולות התגמול הגדולות ביותר, אם לא הגדולה שבהן, של יחידה מגדוד 202 - שהוקם מהרחבתה והגדלתה של יחידת 101 האגדתית, בראשות אריק שרון - שהפכה לאחר מכן לחלק בלתי נפרד מגדוד הצנחנים של צה"ל - הלא היא פעולת התגמול הידועה נגד משטרת קלקיליה.
|
|
|
|
|
