אילו הייתי מבקש מהמשטרה רשיון למצעד של נודיסטים שיתהלכו ברחובות תל אביב בעירום הרי שהייתי ודאי נענה בשלילה. אך אם כך, מה יהיה על חופש הביטוי?! נראה שההפרעה לשלום הציבור התל אביבי תצדיק מניעת מצעד שכזה, עם זאת אופיו של רוב הציבור הירושלמי מביא אותו להתקומם כנגד הרצון לכפות על רשות הרבים שלו את מצעד הגאווה.
אני מציע לכל הפרשנים המגויסים לרדת מהעץ. לא מדובר כאן בחופש הביטוי, שהרי המצעד המדובר הוא בראש ובראשונה אירוע תרבות ולא הפגנה ולפיכך איננו שונה מכל פסטיבל אחר. להזכירכם, הבית הפתוח שמארגן את המצעד מבקש מאגף התרבות בעיריית ירושלים תקציב לפעילותו ה"תרבותית", והמצעד אמור להיות מלווה במוזיקה ובתלבושות ססגוניות (אלה שיהיו לבושים). ואם בתרבות עסקינן, הרי שבדיוק לשם כך נערכות בחירות מוניציפליות. זכותם וחובתם של נבחרי הציבור לקבוע מה יהיה האופי התרבותי של רשות הרבים בעיר. האם לסגור את מרכז העיר ליריד "חוצות היוצר", שמדבר לציבור רחב בעיר, או שמא לסגור את מרכז העיר למצעד "הגאווה" שמדבר למיעוט קולני (שרובו איננו תושב העיר). הרי ברור לכל בר דעת שלא ניתן לסגור את מרכז העיר לכל מטרה.
לפיכך, סבורים 80% מחברי מועצת העיר שמצעד העובר ברשות הרבים ומגביל את חופש התנועה בעיר צריך להיות כזה שאיננו זר לאופיה של העיר, ומצעד הגאווה כידוע איננו עומד בקריטריון זה.
אך דומני שהבעיה האמיתית היא הדמוקרטיה המזויפת שהתפתחה בישראל; כאשר הציבור נותן את קולו למפלגות ימין או למפלגות דתיות (בבחירות המקומיות בירושלים זכו הדתיים והימין לרוב) יזכו תמיד אנשי השמאל לסעד מבית המשפט העליון או למצער מהיועץ המשפטי לממשלה, שיהפוך על פניה את הכרעת הבוחר. כך למשל, אם שר הפנים (משס) איננו מכיר בגיורי "קפיצה" רפורמים לצורך חוק השבות, אין שום בעיה, פונים לבג"צ והופכים את החלטתו, או למשל אם שר החינוך (מהמפד"ל) אוסר על שידור תוכנית הניתנת לגיטימציה לתופעת הנוער ההומו-לסבי בטלוויזיה החינוכית ("קלפים פתוחים"), אין שום בעיה, פונים לגברת דורנר בבית המשפט העליון ומקבלים צו שיכפה את שידור התוכנית. לעומת זאת, אותם חוקי יסוד קדושים אינם מגנים על הזכות לחופש דת של יהודים בהר הבית או על הזכות לשיוויון כאשר מדובר בעתירה לביטול החוק הגזעני והמפלה לפינוי-פיצוי יהודים מגוש קטיף.
לכן מה הפלא שהחרדים החליטו לא ליטול חלק במשחק המזויף הזה, ולשבור את הכלים תוך כדי התפרעויות אלימות.
