איך זה קרה, שהעם הנחשב לחכם ביותר, עם הצבא הטוב ביותר, נוחל מזה שש שנים תבוסה מתמשכת בפני כנופיות פרימיטיביות עם רקטות מתוצרת בית ומערכת תעמולה שפלה, שהפכו את תושבי הנגב המערבי לברווזים במטווח ואת כושר ההרתעה של צה"ל ללעג ולקלס? אחרי התירוץ "כבר ניסינו הכול" קראנו, סוף-סוף, בעיתון רעיון חדש להצלת המצב: לשחרר את תושבי היישובים המופגזים ממסים. כלומר - במקום להיות ברווזים במטווח הם יהיו ברווזים-דיוטי-פרי במטווח. טוב שיש אנשים חושבים.
ביום 16.11.2001 - עם תחילת המלחמה הנוכחית בדרום - התקיים כנס משותף של הפורום הביטחוני לחוסן לאומי וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, בהשתתפות השר לביטחון הפנים, בו הציג החתום מטה נייר עבודה תחת הכותרת - "הטרור - כאיום אסטרטגי המחייב לחימה מערכתית". המיוחד באותו נייר היה - שמול הוויכוח הפשטני אם צריך "פתרון צבאי" או "פתרון מדיני" - הוצגה תזה מערכתית, לפיה יש לפעול בו-זמנית ב-7 מישורים מקבילים כדי לנצח במלחמה. כל המישורים היו אז (כפי שהם גם היום) בהישג יד ולא חרגו מהחוק הבינלאומי ומכללי המוסר היהודי. אחד התנאים להפעלת התוכנית שהוצעה היה - להעביר בכנסת "חקיקת הגנה לישראל", בדומה ל"חקיקה הפטריוטית" שהעביר הנשיא בוש בקונגרס האמריקני (נקודות אופייניות מהתוכנית, בהתאמה למצב של היום, פורסמו ב-Nfc בימים 29.7.06 ו-28.9.06). בהמלצת חברי הפורום נמסר נייר העבודה גם לראש הממשלה אריאל שרון, בהצעה לקיים דיון עליו עם צוות המומחים שלו. אולם, הוויכוח הציבורי בנושא המשיך להתנהל בכלוב המחשבתי שבין "פתרון צבאי" ל"פתרון מדיני". וידוע להיכן זה הוביל.
ביום 5.9.02 העברתי תקציר מהצעות אותו נייר עבודה לרמטכ"ל, רא"ל משה יעלון, ובעקבות זאת נקבעה פגישה עם ראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל וסגנו, שהציעו להכין מאמר מקצועי בנושא, להפצה בין מפקדי צה"ל - שיוזמנו לפתח ויכוח ענייני על אפשרויות יישום הגישה החדשה למלחמה בטרור. והמדובר הוא - בפתרונות זולים יותר ומסכנים פחות חיי אדם מאלו הנקוטים כיום. המאמר הוכן, תחת הכותרת "חלל מסוכן בתורת הלחימה של צה"ל", ונמסר לייעודו. בהמשך, ביום 28.11.2002, עם כניסתו לתפקיד של שר הביטחון שאול מופז, גם הוצג הנושא בפניו. הדגש בשיחתנו הושם על כך - שאם, כשהוא היה רמטכ"ל, לא ניתן לו כאיש צבא להוביל פעולה פוליטית של "חקיקת הגנה לישראל", הרי כשר בממשלה הוא חופשי ממגבלה זו ויכול ליזום ולהוביל פעילות חקיקה החורגת מתחום העיסוקים המוגדר של הצבא.
מאז, לא קרה כלום. כלומר - חוץ מהמשך התבוסה מול ירי אלפי הקסאמים בדרום והמפלה המבישה במלחמת לבנון 2 בצפון. וכאן המקום להזהיר מפני פתרון-קסם שפוליטיקאים שלנו, שלא למדו את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, חוזרים ומעלים בכל הזדמנות: להציב כוח בינלאומי שיחצוץ בינינו לבין הכנופיות הפלשתיניות. זה היה החלום הרטוב של יאסר ערפאת ובני גילו באש"ף, שזכרו איך כנופיות הערבים של 1948 כמעט והצליחו להביס את היישוב היהודי בא"י, כשצבא הכיבוש הבריטי הגן עליהם מהתקפות-נגד שלנו, אחרי כל פשיטה שלהם על יישוב יהודי או עורק תחבורה אליו. ותיקי מלחמת העצמאות זוכרים את זה טוב, ורק פוליטיקאים שלא למדו היסטוריה יכולים להעלות רעיונות מסוכנים מסוג זה. וכך, השילוב הלא-קדוש של בוּרוּת, אטימות והתנשאות ממשיך להוביל אותנו מתבוסה לתבוסה.
