ועדת החקירה שלא תקום

משטרת ישראל הצליחה להתעלות על עצמה ביום שישי בערב כשתפסה את בני סלע. פחות בכך שתפסה אותו ויותר בכך שעל-פי הפרסומים הראשונים הפליאו חוקרי משטרת תל אביב את מכותיהם בבני סלע והוציאו עליו את תסכוליו על שהם עצמם איפשר לו לברוח.

בני סלע אף לא הובא להארכת מעצר על-פי הנהלים ועל-פי החוק בגלל סימני המכות שנראו עליו. אם הדברים נכונים הרי שמשטרת ישראל הצליחה לפצוח בפאדיחה חדשה בעודה מסיימת פאדיחה ישנה ועוד תוך כדי ארוחת ערב שישי. לא שתיפתח חקירה בעניין הכאתו של בני סלע, אך אם יש ממש בדברים הרי שהדיהם עוד ישמעו מבית המשפט. ישנו אפילו סיכוי תאורתי שהתנהלותם הברוטאלית של השוטרים וחריגתם מנוהלי המשטרה עוד תשחק לידיו של בני סלע ותפחית מהעונש שיקבל בעבור בריחתו.

נושא האלימות עובר כחוט השני בכל פרשת בני סלע, החל מפשעיו האלימים, המשך בהתעללות ממנה סבל בכלא על-פי טענותיו וכלה באלימות המסתמנת של השוטרים שחקרו אותו. ההבדל הברור בין האלימות שבני סלע הפעיל לאלימות שמלווה את פרשתו עד היום הוא שעל פשעיו בני סלע משלם, על הרשלנות בניהול בתי הכלא והתנגותה האלימה של המשטרה כולנו משלמים כציבור. מי שמשלם את המחיר הזה בצורה ממשית נמצא לרוב רחוק מין העין הציבורית, מדובר בעבריינים פושעים, אבל בל נשכח, גם בכאלו שיש להם חזות של עבריינים ופושעים, בעובדים זרים, בבני מיעוטים, ובמי שנראים כמו בני מיעוטים. או בקיצור בשכבות החלשות.

לא צריך להפליג בדיון על המוביליות החברתית של ישראל ולהצביע על אנשים כמו חיים סבן ושמעון מזרחי כדי להראות עד לאן אנשים מהשוליים הבחרתיים של ישראל הגיעו. מספיק לחשוב על מקורות גיוס כח האדם במשטרה כדי להבין שלא רחוק היום שבו מי שסובל היום מהתרבות האלימה של משטרת ישראל ילבש מחר את מדיה. אנחנו כציבור חייבים לדרוש ואף לממן, יעלה כמה שיעלה, פיקוד משטרה שמעדיף להקנות לשוטרי משטרת ישראל את ערכי כיבוד החוק על כזה שרץ מפוטו אופ לפוטו אופ.