|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

שמעון פרס: הקשר הצרפתי ונתיב השחיתות (1)

עיון במחשבתו ובמעשיו של אחד מן הפוליטיקאים המרכזיים ביותר בארץ בעבר ובהווה תשובת המשקל לביוגרפיה המגויסת של בר זוהר חלק ראשון מתוך שניים
28/12/2006  |   אלון דהן   |   מאמרים   |   תגובות

לאחרונה התפרסמה ביוגרפיה מקפת על שמעון פרס, מרשימה בכמות החומר שבא אל קרבה, אך גם נעדרת דיוק בכל הנוגע לפרשנות העובדות. הביוגרפיה נכתבה ע"י פרופ' מיכאל בר זוהר, אוהד ידוע של פרס. בדברים הבאים, אבקש לערער על הנראטיב המגויס של בר זוהר, ולהציע פרשנות שונה לעובדות הביוגרפיות הידועות שהובאו בספרו, בעיקר על סמך כתביו של פרס עצמו. המאמר הבא יפורסם בשני חלקים, מחמת אורכו.

ראשית שנות החמישים הייתה תקופה לא קלה למדינת ישראל ולאזרחיה. בידוד כמעט מוחלט בזירה הבינ"ל, ניטראליות אמריקנית בסוגיית החימוש במזה"ת והתעצמות צבאית ערבית, בעיקר מצרית שגרמה לתוקפנות טיפוסית מצד שכנינו. מגמות הפן ערביות הנאצריסטית יצרו איום חמור על יציבות המשטרים הערביים באזור ועל האינטרסים של צרפת ובריטניה, שאחזו בשאריות השליטה הקולניאליסטית שלהם ובשורה של אינטרסים כלכליים ואחרים במזרח התיכון. המזרח התיכון הופך לזירת התגוששות בין מעצמתית הקובעת במידה רבה את סדר יומם של פוליטיקאים ומדינאים במדינות האזור, והופכת אותם למעין שרתי על מקומיים המסווים את תפקידם בשירות המעצמות השונות תוך שהם מוצגים כלפי פנים כפוליטיקאים מקומיים.

במשרד ראש הממשלה מתגבשת והולכת הפקידות הבכירה והסגל הדיפלומטי סביב מנהיגותו החזקה של בן-גוריון. דפוסי הפעילות הדיפלומטית ועקרונותיה נקבעו במידה רבה כבר אז והחלו מחלקים את הפוליטיקאים שלנו עפ"י סיעות שונות בהתאם לתמיכתם במעצמות השונות – ארה"ב, ברה"מ ואירופה, המגלה ניצנים של איחוד לאחר מלחה"ע השנייה.

כוכב נולד

בין כל אותם אנשים מוכשרים מתבלט דיפלומט אחד באופן מיוחד. רהוט, דובר מספר שפות ובקיא בתרבות העולם – למרות שלא למד באקדמיה ואיננו בוגר אוניברסיטה; ביטחוניסט ניצי ומומחה לחידושים בתחום האסטרטגיה והצבא – למרות שלא שירת בצבא; תומך נלהב בגישת האקטיביזם הביטחוני ופועל במישור הדיפלומטי לפרוץ את חומת המצור הבינ"ל על ישראל. שמעון פרס שמו של הכוכב העולה והעתיד ללוות את מדינת ישראל לאורך השנים והטרגדיות, הניצחונות והאסונות, הבכי והשמחה. באותם ימים זוכה פרס להערכה מיוחדת מצד בן-גוריון ובשליחותו הוא נוסע למצוא מזור למדינה הקטנה והנצורה, הסובלת ממחסור בנשק אצל בעלי ברית פוטנציאליים בעולם.

שמעון פרס מחפש ומוצא בני ברית בדמותה של צרפת תחת הנהגתו של דה גול ושל גי מולה הסוציאליסט האנטישמי. בין יתר השבחים שניתן למצוא על גב ספרו הראשון, 'השלב הבא', נאמר: "...מטפח הקשרים המיוחדים עם צרפת ויוזם, בהשראת דוד בן-גוריון, הקשרים הביטחוניים עם גרמניה המערבית. אחד מיוזמיה העיקריים של מערכת סיני... עוטר ע"י ממשלת צרפת ב'אות המפקד של לגיון הכבוד'...". אגב, גם הביוגרף הרשמי של מר פרס, הפרופ' בר זוהר, קיבל את אותו אות מן הצרפתים, וכאשר שונאי ישראל כמו גי מולה, דה גול, מיטראן, שיראק ודומיהם משבחים יהודי או ישראלי באות מאותות הקלון שלהם, מחויבים אנו לבחון מדוע הם עושים זאת. הזיקה של פרס לצרפת, שראשיתה בשנות החמישים ואחריתה מי ישורנו, מלווה אותנו לאורך השנים. היא הקובעת את התנהלותו של פרס בזירה הפנימית והחיצונית כאחד, ובדברים שכדלקמן נעמוד על עיקרי מאפייניו והשלכותיו של הקשר הצרפתי של פרס, ועל השחיתות כמאפיין מרכזי של פועלו בזירה הבינ"ל ובזירה הפנימית.

מלחמת סיני בשירות האינטרס הצרפתי והבריטי ועמדתו של פרס

ראשית שנות החמישים. צרפת עדין שולטת באלג'יריה בה יושבים כמיליון ורבע צרפתים שהם 14% מהאוכלוסיה בערך. ג'מאל עבדל נאצר מתחיל לפעול ברוח העקרונות אותם התווה ספרו 'הפילוסופיה של המהפכה' וחותר לכונן במזה"ת שורה של משטרי בובות בעלי אוריינטציה מצרית, כשלב ראשון בדרך ליישום הפן ערביות והחלת ההגמוניה המצרית על מדינות האזור. אלג'יריה המוחזקת תחת שלטון הכיבוש הצרפתי הופכת יעד מועדף מבחינתו והצרפתים חשים כי האינטרסים הקולוניאליסטיים שלהם מאוימים ע"י הרודן המצרי.

פרס מזהה את אחדות האינטרסים השוררת בין צרפת לישראל ומתמכר כליל לרעיון הצרפתי. הוא מצביע על האינטרס המשותף לנו ולצרפתים ומציע להם עיסקה שעתידה להוציא את ישראל מן הבוץ המקומי במחיר הפיכתה לחיל החלוץ בצבא הקולוניאלי הצרפתי המורחב.

המרד שפרץ באלג'יריה בנובמבר 1954 המחיש לכולם כי לא מדובר כאן בעוד קולוניה. מלחמה נגד כמיליון ורבע צרפתים החיים במדינה היא מלחמת אזרחים ולא עוד מרד מקומי. בתגובה על תמיכת הליגה הערבית במורדים בצפון אפריקה, מחזקת צרפת את הקשריה עם ישראל והופכת לספקית הנשק העיקרית שלה. החתירה של צרפת לביסוס שלטונה באזור ע"י חיזוק בעלי ברית פוטנציאליים כמו ישראל הובילה את הצרפתים, שוב במעורבות פרס, להשקיע בכוחה הצבאי הקונבנציונאלי והאחר של ישראל, השקעה שהגיעה לשיאה עם הקמת הקריה למחקר גרעיני. ישראל הפכה למעצמה אזורית מבחינת כוחה הצבאי, אך מחיר הכוח הזה היה בשעבוד מוחלט של המדינה הצעירה לאינטרסים הצרפתיים באזור.

מלחמת סיני הייתה פריה הראשון של הברית הלא קדושה בין ישראל לצרפת. פרס עצמו פעל רבות מאחורי הקלעים ואף בגלוי כדי לשכנע מנהיגים בארץ ובאירופה שהמלחמה נחוצה ואף הכרחית. שרת כתב נגד פרס ביומניו דברי ביקורת קשים ביותר מהם עולה כי פרס מהווה כמעט איום אסטרטגי על המפעל הציוני כולו.

התמיכה של נאצר במורדים באלג'יר והלאמתו את תעלת סואץ בעקבות סירוב הבנק העולמי לסייע במימון בניית הסכר באסואן, הובילה את הצרפתים והבריטים למסקנה כי אין מנוס ממלחמה נגד הרודן המצרי שנתמך אז ע"י ברה"מ. ארה"ב קיוותה לשווא להרוויח רווח כלשהו אצל הערבים מעמדתה הניטראלית ונמנעה מלסייע לישראל באופן ישיר ובכך דחקה אותה לזרועותיה של צרפת. ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון, והדברים נכונים גם בהווה, כי המעורבות הבלתי מרוסנת של המעצמות באזור תרמה בהרבה לערעור היציבות במזה"ת.

המאבק בין שתי הסיעות בתוך מפא"י, הנצים בראשות בן-גוריון מול היונים בראשות שרת הוכרע לטובת הראשונים. שרת אולץ לפרוש מכהונתו כשר חוץ ביוני 1956 ובכך נסללה הדרך למלחמת סיני. בזירה הבינ"ל הבינו את פשר השינוי שנוצר ומדינות הגוש הסובייטי יצאו בחבילת מחוות הרגעה כלפי ישראל. מצרים עצמה הבינה את הסכנה שבהשתתפות ישראלית פעילה הנתמכת בבריטניה ובצרפת נגדה, ובמאי 56' היא שלחה לראשונה עיתונאי מצרי מטעמה כדי לראיין בכירים בממשלה הישראלית. הכתב המצרי הדגיש במאמריו, כי בריטניה היא האויב המשותף לישראל ולמצרים. פגישה אפשרית בין שרת לנאצר בתיווך ראש ממשלת מלטה טורפד ע"י הבריטים שרצו במלחמה בכל מחיר.

נאצר מכריז בשידורי התעמולה המצריים בעברית, כי מצרים מוכנה לדבר על פתיחת התעלה לשיט של אוניות ישראליות בניסיון נואש למנוע את המלחמה אך ללא הועיל. באוקטובר 56' נשלמות ההכנות למלחמה. ישראל חמושה במיטב הנשק הצרפתי. מצרים חמושה במיטב הנשק הסובייטי. בן-גוריון יוצא לצרפת להיפגש עם גי מולה. ארה"ב מזהירה את ישראל שלא לפתוח במלחמה. אך ב-29 לאוקטובר 1956 צה"ל יוצא למלחמה המנומקת כמלחמה נגד בסיסי הפדאיון בסיני. צרפת ובריטניה, שהשתתפו במלחמה באופן פעיל והפעילו את חיל האוויר שלהם נגד מצרים, יצאו בדרישה משותפת למצרים ולישראל לפנות את התעלה ולאפשר לכוח צרפתי בריטי להתפרש באזור 'כדי להפריד בין הצדדים הלוחמים ולשמור על השלום'. כנראה שלציניות האירופית אין גבול. מאוחר יותר נאלצה ישראל לסגת מסיני כליל, כשבריטניה מצדדת בעמדת ארה"ב וברה"מ תוך שהן מאיימות על ישראל כי אי מילוי הוראת הנסיגה תגרור עליה סנקציות. ב-10 במארס חזרה ישראל לקווי שביתת הנשק.

האמנם ציוני?

האפיזודה המקומית הזאת קבעה את מעמדו של פרס באותם ימים ואף שנים אח"כ כאקטיביסט ביטחוני, אבי הכור האטומי וכציוני דגול. ואולם נשאלת השאלה האמנם כך? בספרו הראשון של פרס, 'השלב הבא', ספר שפרסולוגים מובהקים מעריכים אותו כחסר חשיבות לחלוטין משום מה, מתואר הרומן הצרפתי-ישראלי באריכות רבה. פרס עצמו מסביר מה מחיר הנשק הצרפתי כשהוא שולל לאורך הספר כולו את גישת הסיעה האמריקנית ואת השמאל הקיצוני הדוגל בהגמוניה הסובייטית. את אירופה, ובעיקר את צרפת כמנהיגת הגוש האירופי יחד עם גרמניה, הוא רואה ככוח מאזן שישראל חייבת להשתלב בו ואף להתבטל בתוכו, וזה כבר ב-57'.

הספר כולו, כאמור, הוא שיר הלל לצרפת ולמנהיגיה הנאורים, ובייחוד לגי מולה האנטישמי, אך המאמר החשוב ביותר בו הוא בעצם הרצאה קצרה שנשא פרס ב–15.5.57 בפני אנשי משרד החוץ תחת הכותרת 'בעיות החוץ של הביטחון'. פרס מסביר כבר אז להיכן עתיד להתפתח העולם והפוליטיקה העולמית ומה עלינו לעשות כדי להשתלב 'בצד הנכון' של הסדר העולמי המתגבש: "...האירופים הגיעו למסקנה כי כמו שהקיץ הקץ בזמנו על משטר הערים של ימי הביניים באירופה כך הקיץ שם עכשיו הקץ על משטר המדינות. מדינות אינן יכולות עוד להתקיים כיחידות כלכליות וצבאיות, ועל כן אף אינן יכולות להתקיים כיחידות מדיניות..." (עמ' 48)

הוא כותב, תוך שהוא בעצם מסמן את קווי המתאר הכלליים לתוכנית העתידית שלו לפירוק מדינת ישראל בעתיד ושילובה בגוש מזרח תיכוני – אירופי. הסיטואציה היא פשוט פנטסטית. עוד לא נולדה מדינת היהודים, וכבר היא נלחמת על קיומה ונקרעת בין האינטרסים הזרים שפרס הוא אחד מן המייצגים המובהקים שלהם באזור, והנה דיפלומט ישראלי, ציוני לכאורה, מתאר עתיד ללא מדינות לאום משום ש'באירופה הגיעו למסקנה' ש'מדינות לאום אינן יכולות עוד להתקיים', כלשונו, וישראל היא כידוע 'מדינת לאום'.

במאמר החשוב הזה פרס מדבר באהדה בלתי מסותרת על 'צבא אירופי בפיקוד גרמניה', שנים ספורות סמוך לשואה ולמלחה"ע השנייה. הוא מביע תמיכה בעליית כוחה של אירופה ושמח על ירידת כוחה של ארה"ב במוסדות משותפים כמו נט"ו 'שהוא ארגון אירופי יותר ואמריקני פחות' ואת אירופה הוא מסמן כ'כוח שאיננו נמעך בין הטכנולוגיה הסובייטית והמונופוליזם האמריקני'. מסקנתו לגבינו אנו היא ש'המזרח התיכון חשוב לאירופה המאוחדת, וזה דבר חשוב בשבילנו...מכל הטעמים האלה נראה לי שאנו מוכרחים לעבוד קשה בכיוון של השתלבות באירופה בכל דרך אפשרית...'. ההשתלבות האמורה עוברת דרך פירוק מדינת הלאום הצעירה אל תוך גוש אירופי מאוחד שכבר אז, אליבא דפרס, ראה באיחוד הכלכלי רק הכנה לאיחוד פוליטי כולל.

התמיכה הצרפתית בישראל הותנתה בכך שישראל תואיל בטובה לשמש חיל שכירי חרב בשירות צרפת ואירופה המתאחדת: "צריך גם להסביר מדוע צריכה אירופה להיות מעוניינת בשילובנו זה. יש דברים שהם בידינו ויש דברים שאנו חייבים ליצור אותם כדי שאירופה תהיה מעוניינת בנו. דבר אחד רב ערך נמצא בידינו והוא – מיקומנו. מבחינתה של אירופה אנו נמצאים במקום מצויין ככוח היכול לשים מחסום למגלומניה הערבית, לשמש אלטרנטיבה לסואץ, להוות לחץ על מדינות המיצרות את הנפט ומעבירות אותו" (שם, עמ' 50).

במילים אחרות, על ישראל לדאוג לכך שהעולם הערבי יהיה עסוק במלחמה מתמדת אתנו ובכך יוסת מפעילותו נגד השלטון הצרפתי הכובש באלג'יר ונגד האינטרסים של צרפת ובריטניה בתעלת סואץ. והנה עמדה אנטי ציונית בעליל הרואה באור חיובי מגמה של פירוק מדינות הלאום נתמכת בעמדה מיליטאנטית קיצונית ביותר ומסבירה באור חדש את עמדותיו 'הציוניות' וה'ניציות' של פרס בשנות החמישים. הוא היה אקטיביסט מבחינה ביטחונית משום שזה שירת את האינטרס הצרפתי, ובה בעת הוא תמך בחזון הפוסט לאומי ובקץ מדינות הלאום, ומדינת ישראל בכלל זה, בדיוק מאותה סיבה.

הקרע הפנימי בצרפת והשלכותיו על הדיפלומט הצעיר – עבר, הווה ועתיד

באותם ימים החלה קורעת את צרפת המחלוקת הפנימית על דבר המשך השליטה הקולוניאליסטית באלג'יריה. פרס, מטבע הדברים, פיתח יחסים הדוקים עם הסיעה האלג'יראית דווקא, שכן היא אשר תמכה בגישת האקטיביסטים בישראל והתנגדה באופן נחרץ למדיניות החוץ הפייסנית של שרת. פרס עצמו מסביר את ההבדלים בין שתי הסיעות החולקות בצרפת ומסגיר אגב כך נימוק נוסף לתמיכתו באקטיביזם הביטחוני שבא לידי ביטוי במערכת סיני: "...בצרפת של אז היתה מחלוקת בין שתי השקפות: השקפה של ליבוי שרפות, והשקפה של כיבוי שריפות. השקפת הליבוי היו לה מהלכים בעיקר בחוגים הצבאיים. הם גרסו שככל שתהיה החזית רחבה יותר כן יקטן הלחץ בקטעים הבודדים, ובעיקר באלג'יריה..." (שם עמ' 151). התמיכה בליבוי השריפות באזור, אליבא דפרס, באה מצד חבריו, אנשי הסיעה האלג'יראית בצרפת, ומכאן מובן כי האקטיביזם של פרס עצמו השתלב יפה מאוד באינטרסים הצרפתיים באזור הרבה יותר משהוא נועד לשרת אינטרס ישראלי, ציוני מקומי.

עמדתו של פרס מתבררת מעיון בחומר מתועד נוסף לאורו עולות שאלות מוסריות קשות על תפקודו של האיש ומניעיו. בסוף 58' נבחר הגנרל דה גול לנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית של צרפת, ועשה תפנית קיצונית במדיניותה של צרפת באזור. בספרו של איסר הראל 'ביטחון ודמוקרטיה' (עמ' 291 ואילך), מוסר הראל כי בעיני רבים בצרפת תפנית זו של דה גול שיוותה לו מעמד של בוגד הראוי לתליה. איומים על חייו של הגנרל עתיר הזכויות זרמו לסוכנויות הביטחון בעולם וגם למוסד. דה גול החל בתוכנית לפינוי צרפת מן הקולוניה האלג'יראית בהרבה נחישות וללא רגישות כלל.

ישראל מצאה את עצמה במציאות חדשה כשהעולם הערבי וצרפת פוצחים בפיוס היסטורי ואילו ישראל מוגשת כקורבן ראשון המוקרב על מזבח הרומן הדיפלומטי הטרי. איסר הראל מקבל ידיעה מבוססת על התנקשות אפשרית בדה גול והוא מעביר אותה, על-פי עדותו, לשמעון פרס שהיה אז כבר סגן שר הביטחון. פרס מורה שלא להעביר את הידיעה לבן-גוריון בכדי למנוע העברת הידיעה לדה גול. במילים אחרות, פרס, נאמן אז לאינטרסים של הסיעה האלג'יראית בצרפת, נמנע מלהזהיר את דה גול מפני התנקשות בחייו משום שהוא התנגד לסיום הכיבוש הצרפתי באלג'יר ולפגיעה באינטרסים של חבריו בצרפת. הראל עצמו מצא דרך לעקוף את פרס והעביר את הידיעה לבן-גוריון שמסר אותה הלאה לדה גול באופן בהול. האזהרה הישראלית לא מנעה מדה גול להשמיע הצהרות אנטי ישראליות קיצוניות, על גבול האנטישמיות, לאורך תקופת הפיוס הערבית הצרפתית.

התפנית הצרפתית בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים הושלמה כאשר צרפת הפכה מתומכת נלהבת בישראל ליריבה מרה וקשה ולתומכת נלהבת בתוקפנות הערבית. המעיין בגיליונות 'העולם הזה' ובמאמריו של אורי אבנרי מאותה תקופה יזהה היטב את נתיב השמד הפרו ערבי של השמאל הישראלי. אבנרי התנגד בנחרצות להמשך הכיבוש הצרפתי באלג'יר משום שהוא הבין כי הכיבוש הזה מנציח את הברית הצרפתית הישראלית ומבצר את מעמדה של ישראל באזור אל מול הערבים ובייחוד אל מול מגמות ההתפשטות הפן ערביות של נאצר בהן תמך אבנרי בכל ליבו. במילים אחרות, אבנרי הבין כי הדרך להשמדת ישראל עוברת בסיום הכיבוש הצרפתי באלג'יר ובצמצום כוחה הצבאי של ישראל אל מול העולם הערבי. פרס עצמו היה אופורטוניסט בלבד כאשר תמך בצרפתים תוך שהוא מלביש את תמיכתו זו ברטוריקה ציונית לאומית גאה, ואחריתו מעידה על ראשיתו, שכן העמדה החדשה שאימצה צרפת גוררת שינוי רדיקאלי בעמדתו הניצית של בן טיפוחיה פרס.

כבר במלחמת ששת הימים, לפי עדותו של יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות', מציג פרס את תוכניתו הביטחונית כמומחה לנושא מטעם עצמו וקובע כי מן הראוי שצה"ל יתחפר בסביבות באר שבע ויוותר לנאצר על כל אזור הדרום משום שאנו חסרי סיכויים נגד המצרים לדעתו.

במלחמת יום הכיפורים פרס שותף לקונספציה שנכשלה כישלון טוטאלי כחבר בממשלה וכתומך נלהב בקו הפייסני והמרוסן שהעמיד את ישראל בתנאים איומים וגבה ממנה קורבן דמים אדיר.

ב-81' מחליטה ישראל לשתק את הכור הצרפתי בעירק. פרס מתנגד נחרצות. לפי כמה וכמה עדויות היה זה הוא אשר נחשד ע"י בגין בהדלפת פרטי התוכנית הישראלית לידידו ופטרונו הצרפתי פרנסואה מיטראן שמיהר מן הסתם להעביר את הידיעה לסדאם חוסיין.

מעלליו של פרס בעניין זה תוארו בספרו של שלמה נקדימון 'תמוז בלהבות', כמו גם החשד של בגין בפרס ובידידו עזר ויצמן, והם מעלים שורה של תהיות מוסריות ואחרות. צה"ל ביצע את הפעולה בזמן אחר, והציל את המזה"ת מן האפשרות האסונית של נשק גרעיני צרפתי בידיים של רודנים כמו סדאם חוסיין. ארה"ב הגיבה בהטלת אמברגו על משלוח מטוסים מהסוג בו השתמשה ישראל בהפצצה, ואולם כבר במלחמת המפרץ הראשונה, כעשור לאחר הפעולה הישראלית הבינו האמריקנים את גודל השירות שבצעה עבורם ישראל.

שמעון פרס סבור עדיין שזאת הייתה טעות מן המדרגה הראשונה להפציץ את הכור העירקי/צרפתי. שאלה שצריכה להישאל היא, מה היה קורה אילו דבר ההדלפה של פרס לא היה מגיע לראשי המדינה והצבא אז וטייסינו, ואילן רמון ז"ל ביניהם, היו יוצאים לפעולה כשסדאם מוזהר ע"י מיטראן שהוזהר ע"י פרס, וחייליו ממתינים לטייסינו עם נשק נ"מ דרוך ומכוון. האם מישהו במחלקה לחשבון נפש בשמאל היה קורא לחקור את 'המדליף' שבגינו כמעט נהרגו חיילים יהודים מטובי בנינו?

מזרח תיכון חדש

לאורך שנות השמונים הולכת ונשלמת התפנית של פרס כשהוא מכריז על תוכניתו הידועה בשמה השיווקי 'מזרח תיכון חדש'. פרס סבר, ועדיין סבור, כי מגמות הגלובליזציה ואיחוד אירופה יוצרות מציאות חדשה וכי עתיד האזור תלוי בצורה זו או אחרת של ביטול מדינות הלאום, אינטגרציה צבאית, כלכלית, חברתית ושלטונית ואיחוד מוחלט של המזרח התיכון תחת ריבונותה של מסגרת משותפת לנו ולערבים שתהיה כפופה לנציבות האיחוד האירופי.

לפי פרס: "אין די בארגון של כל מדינה ומדינה בפני עצמה. הצוותא האנושית התרחבה ורק מסגרת של כלל רחב יותר, על בסיס אזורי ואף על אזורי יכולה לתת לפרט את ההגנה על חייו, על גופו, על פרנסתו ועל חרותו. יבוא יום וגם תודעתו העצמית של האדם, זהותו האישית, תתבסס על מציאות חדשה זו. לכשיבוא יום זה תימצא האנושות מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה, ובמערב אירופה כבר ניכרים סימנים ראשונים המבשרים את בואו של אביב אנושי זה...". ('המזרח התיכון החדש', עמ' 78).

במילים ספורות אלו מקופלת כל משנתו של פרס. המדינה היא מוסד שמאבד את תוקפו בזמן החדש, משום ש'הצוותא האנושית התרחבה' (גלובליזציה), וצריך לחשוב על התאגדויות אלטרנטיביות בתוך גושים, או בלשונו של פרס 'מסגרת...על בסיס אזורי ואף על אזורי', כלומר מזרח תיכון נטול מדינות ההופך באחת לגוש אזורי אחיד והמשתלב כגוש במערך הקולניאליסטי האימפריאליסטי של האיחוד האירופי. לכך מכוונת הדוגמא למגמה המשיחית הפוסט לאומית – מערב אירופה – המסמנת את הכיוון אליו נעה האנושות כולה – אל 'מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה' כלשונו של פרס.

התוכנית ההזויה הזאת, שמקורה ומימונה מהאיחוד האירופי, פורסמה בשני ספרים עיקריים של פרס, 'המזרח התיכון החדש' ו'בראשית חדשה'. בספר הראשון (עמ' 19) מסביר פרס את בחירתו בדגם האירופי לאיחוד אזורי על בסיס ביטול הלאומיות ומדינות הלאום: "בשיחות הרבות שניהלנו (הכוונה לפרס ולרבין) במשך השנה הראשונה לכהונת הממשלה העמדנו את המזרח התיכון החדש על בסיס קווי המתאר של הדגם האירופי: שיתוף פעולה כלכלי בשלב ראשון ואחרי כן יצירת הבנה פוליטית בתהליך מתמשך, הבנה פוליטית הולכת וגוברת בין כל הצדדים, הולכת ונבנית. בסופו של דבר הצית הרעיון את דמיונם היוצר של רבים מידידינו, ובהם הנשיא פרנסואה מיטראן, הקנצלר הלמוט קוהל וראש נציבות הקהילייה האירופית ז'אק דלור. הם רואים את האפשרויות הנפתחות לפני אירופה ולפני המזרח התיכון כאחת, לנוכח אדריכלות היסטורית מעין זו. ואכן, חברות אירופאיות החלו לתכנן פיתוח דרכים ומסילות למזרח התיכון".

ה'אדריכלות ההיסטורית' של פרס איננה אלא יישום הפרקטיקה האירופית בשליחות הגורמים האירופים ובעיקר בשירות האינטרסים האירופיים המתוארים בדברי פרס במילים 'האפשרויות הנפתחות לפני אירופה' וכו'. יש לשים לב גם לחבריו של פרס כלשונו, פרנסואה מיטראן, הלמוט קוהל וז'אק דלור, כלומר צרפת וגרמניה המסומנות כבר בספרו הראשון כבעלות הברית המרכזיות של ישראל. עוד יש לתת את הדעת לעדיפות הצרפתית המובהקת בדבריו, שכן ההסכם קיבל את אישור נציבות האיחוד כשז'אק דלור הצרפתי עמד בראשו. גם העובדה שלא מוזכרים בספר הזה שותפים אמריקניים לתוכנית האיחוד אומרת דרשני.

פרס מטיף לאינטגרציה בכל התחומים. בתחום הגיאוגרפי הוא קובע בספרו 'המזרח התיכון החדש' (עמ' 134) כי: "בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האזור לתנועה חפשית...". הסעיף התמים הזה, בו מציע פרס לבטל את הגבולות במזה"ת, הוא שאפשר לישראל באוסלו ובנספחיו לקבל לראשונה את זכות השיבה של הפזורה הערבית לישראל, שכן פתיחת גבולות המדינה ושורת ההסכמים הכלכליים בין ישראל לבין מדינות האזור מאפשר לפליטים לרכוש בתים בכל עיר וכפר בישראל ולהתגורר בהם ללא הגבלה, כמו באירופה.

את התוכנית לאינטגרציה בתחום הכלכלי תיאר פרס בשורה של ספרים וחיבורים והיא כוללת בנק אזורי משותף, מטבע מזרח תיכוני אחיד, מסגרת שלטונית משותפת ועוד כיו"ב יסודות שהפכו עקרונות יסוד בהסכמי אוסלו ובנספחים הכלכליים שלהם בהסכמי פריז – הסכמים אירופיים מובהקים כפי ששמם מעיד עליהם. רעיונות אלה מעסיקים את פרס, כפי שראינו, כבר מאמצע שנות החמישים לפחות, והם מבשילים ומקצינים בד בבד עם ההקצנה האירופית.

בשלהי שנות השבעים, כאשר האופציה למימוש האינטגרציה הקונפדרטיבית הייתה ירדן, פרסם פרס את ספרו 'כעת מחר' שנכתב יחד עם חגי אשד. בפרק 'פשרה פונקציונלית וטריטוריאלית' מדבר פרס על שוק ישראלי ירדני משותף, על גבול פתוח ועל 'צבא ישראלי ירדני' משותף. במילים אחרות, פרס מדבר על תוכנית שיישומה פירושו קץ מדינת ישראל. על חורבות המדינה ועל חורבות מוסדותיה הנבחרים פרס מבקש לכונן את מפעל חזיונותיו וחזיונות פטרוניו מארה"ב של אירופה – מזרח תיכון חדש, אינטגרטיבי, נטול מדינות, בו חיים בשלווה ובנחת אזרחים נטולי זהויות לאומיות, דתיות או אחרות חיי שלום ומשרתים יחדיו את המולך התורן בדמות נציבות האיחוד האירופי. קיומה העקשני של מדינת היהודים עומד כאבן נגף על דרכה הסלולה של אירופה למזה"ת החדש של פרס נציגה ומשרתה המובהק והנאמן.

האימפריאליזם החמסני של בריטניה, צרפת וגרמניה לא הגיע אל קצו עם שוך קרבות מלחה"ע השנייה וביטול המשטר הקולוניאלי, הוא רק בא לידי ביטוי באופנים חדשים כעת. יותר 'סימפטיים' להבנת ההדיוטות בלבאנט: במקום על השתלטות, באירופה ובשמאל הישראלי מדברים על 'פדרציה' או 'קונפדרציה'; במקום על כיבוש משאבי האזור, מדברים על 'השקעות נדיבות של בעלי הון מערביים'; במקום על שוד וגזל מדברים באירופה על 'פיתוח אזורי לרווחת כולם'; במקום על חיסול מדינת ישראל מדברים על 'פשרה היסטורית' ועל 'אדריכלות היסטורית' או על 'שלום של אמיצים'; במקום על תמיכה בג'נוסייד של העם היהודי מדברים על 'סיוע ותמיכה בפלשתינים המקופחים' ועל 'התנגדות לכיבוש' או על 'מלחמה בגזענות ובפרטהייד' כשבה בעת תומכים בהקמת מרחב נקי מיהודים ('יודן ריין'); במקום על חיסול מדינת ישראל ומוסדותיה מדברים על 'מזרח תיכון חדש' לתוכו עתידה להתמזג מדינת היהודים ועל הצטרפות משתלמת לאיחוד האירופי; במקום על גירוש המוני של אוכלוסיה אזרחית יהודית מדברים בני הטיפוחים של אירופה האנטישמית בשמאל הישראלי על 'פינוי פיצוי', אבל באותה נשימה הם מדברים על 'מגורשי החמס' שחזרו אגב לבתיהם, בתים שנותרו על תילם.

רסיסי קולוניאליזם חדשים

הקשר הצרפתי של פרס וזיקתם של הצרפתים לפרויקט המדיני באזור ניכרים מעוד שורה של רסיסי מידע שמקבלים משמעות לאור התמונה הכוללת העולה מדברינו עד כה. למשל, ספרו של פרס 'עם הרצל לארץ חדשה' שנכתב על ישראל ולמען ישראלים נכתב במקור בצרפתית ותורגם לאחר מכן לעברית, כאילו שלצרפתים איכפת ממערכת החינוך המהוללת של קריית מלאכי או מפרויקט המחשוב בבירת הנגב.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בעצרת ההמונים בה נרצח רוה"מ המנוח יצחק רבין. העצרת עצמה מומנה, בין היתר, ע"י גורם צרפתי שתרם לא מעט כספים לפרס עצמו בשעתו, המיליונר ז'אק פרידמאן שהיה אחד היועצים והתורמים של פרנסואה מיטראן, חבר נוסף של פרס עוד משנות החמישים ותומך נלהב בפרויקט הגרעין של עירק ושל אירן. משמועות עקשניות הדורשות בחינה ואישוש נוספים, עולה כי גורמים בכירים בשב"כ, בין היתר כרמי גילון עצמו, שהו בצרפת בזמן העצרת. גילון קיבל מאוחר יותר תפקיד בכיר עם הכנסה נדיבה ב'מרכז פרס לשלום' ומונה לשגריר בדנמרק.

הסכמי אוסלו בהם עסקינן היו כידוע רק הסכמי המסגרת. הם ריקים מתוכן ממשי ובהם סוכמו כל אותם נושאים עליהם יש לדון בוועדות שיוקמו לעתיד לבוא. התכנים העתידים למלא את ההסכמים הללו סוכמו כמה שנים אחר כך בחסות צרפתית בפאריס. מקרה? התמונה הכללית מוציאה מכלל אפשרות כי הדברים הללו מקריים. האירועים האנטישמיים בצרפת, שכללו שרפת בתי כנסת ואפילו רצח, נתקלו בתגובתו המוזרה של פרס: "אין אנטישמיות בצרפת". ואם בצרפת עסקינן, האם לא טבעי הדבר ששגרירנו היוצא שם הוא איש של פרס, מר ניסים זווילי? המעורבות של גורמים חיצוניים עוינים בהליכים הפוליטיים הפנימיים של ישראל לטובת פרס לא עוצרת כאן.

בספרו 'והרשות נתונה' חושף רונן ברגמן מסמכים מדהימים שנתפסו במסגרת מבצע חומת מגן. בין היתר מתברר כי לא רק צרפת כרתה ברית דמים עם רשות הטרור הפלשתינית כי אם גם בן טיפוחיה האנטי ציוני מר שמעון פרס. לפי ברגמן, בפשיטה של צה"ל על האוריינט האוס נתגלה מסמך המוגדר 'שמור' של הד"ר רבחי חלום, בכיר באש"ף ומקורב לראיס, ובו נאמר כי: "בביקור שערך שמעון פרס במחסום ארז בחודש מרס, במהלכו דן עם ערפאת בפרישה מחדש במספר ערים פלשתיניות – פרס סקר חשיבות המסמך שהושג עם ביילין ואבו מאזן ואת הנסיבות שיש ליצור על-מנת לתרגם מסמך זה למציאות בשטח.

פרס התמקד בלעשות כל מאמץ שמפלגת העבודה ופרס בראשה יזכו בבחירות משום שרק שניהם יכולים לממש מסמך זה. ערפאת מסר לפרס רשימה של 30 אלף ערבים תושבי ישראל, שניתן לרשום אותם כחברים חדשים במפלגת העבודה כדי להביא לנצחון פרס ומפלגתו בבחירות – ערפאת הוציא על פעילות זו שבעה מיליון דולר. ערפאת שיגר משלחות של יועצים בעלי השפעה בסקטור הערבי למסעות בגליל ובנצרת כדי לגייס תמיכה מקרב ערביי ישראל למען מפלגת העבודה." (והרשות נתונה, עמ' 74).

דבר התמיכה של הרשות הטרוריסטית של ערפאת במפלגת העבודה ובשמעון פרס עולה גם מעדותו של יוסף טריפי בשב"כ שהובאה שם בהמשך. ואין ספק שהדברים מאומתים לגמרי שכן זמן קצר לאחר פרסום המסמך החליטו במשרד הביטחון לגנוז אותו ולאסור פרסומו תוך שהוא מסווג מחדש כ'סודי ביותר' (שם עמ' 71 ובתמונות שאחרי עמ' 128). שלומיאלי למדי בלשון המעטה, למנוע פרסום מסמך אחרי שכבר פורסם. שנית, מדובר בשתי עדויות משני אנשים שונים שנגבו בזמנים שונים ובצורה שונה ולפיכך אין ביניהן תיאום. וכמובן, פרס מכחיש. זה לא נעים שכולם מגלים שתומכיו של פרס המוציאים מיליונים כדי לסייע לו בבחירות הם אותם אנשים המממנים בכספם פיגועי התאבדות בישראל.

אלון דהן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית, מחבר הספר 'מדריך ליונה עיוורת - הקולוניאליזם האירופי: איום שקם לתחייה', מורה ואב לשלושה ילדים.
תאריך:  28/12/2006   |   עודכן:  29/12/2006
אלון דהן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
שמעון פרס: הקשר הצרפתי ונתיב השחיתות (1)
תגובות  [ 12 ] מוצגות   [ 12 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
ש' אלידע
30/01/07 09:09
 
אוריהיפו
1/10/16 12:31
2
ש' אלידע
30/01/07 09:09
3
אלון שמרלר
13/01/08 01:27
 
אינני מבינה...
16/04/09 19:13
4
אי אפשר להבין
16/04/09 19:18
5
משה123
22/06/11 14:36
6
איש
6/11/11 18:14
7
בגלל כוחו הרב
5/01/12 14:24
8
דרור מרמת גן
24/05/15 11:35
9
אישה
24/05/15 16:19
10
רון4
26/07/16 10:00
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בימים אלה דנה הכנסת ומאשרת את הצעת חוק תקציב המדינה וחוק ההסדרים. מדובר בהצעת תקציב מורכבת: תקציב שמגיע תקופה קצרה לאחר מלחמה; תקציב הכולל תוספות משמעותיות למערכת הביטחון, דווקא בעת שכולם קיוו וציפו לקיצוץ; תקציב, שבמסגרת האילוצים, מתמודד עם הפערים הכלכליים הנפערים בחברה הישראלית. אבל יותר מכל, הדבר המורכב ביותר היה הסכנה, כי תקציב המדינה לשנת 2007, לאחר המלחמה ולאור הלחצים העצומים, יוביל את הכלכלה הישראלית לימי המיתון.
28/12/2006  |  אברהם הירשזון  |   מאמרים
התובעים במקרה זה הם הורים נשואים כדת משה וישראל. כמה שנים? 47 שנה. ההורים צרפו לתביעתם את ילדיהם הבגירים וכולם פסעו אל סף בית המשפט לענייני משפחה הקריות במסגרת תביעה המוסכמת. הנושא להכרעה: עתירה לביצוע בדיקת רקמות בילדים הבגירים. והילדים - שלא תחשבו - קטינים או בני עשרים, כולם אבל כולם, כבר בגירים ונשואים, ובעצמם הורים לילדים. הסיבה לבדיקת הרקמות: רצונו של האב לבטל את החשש המקנן בליבו מזה שנים ארוכות בכל הנוגע לסוגייה: האם הוא, ורק הוא, אביהם של ילדיו.
28/12/2006  |  עו"ד יניר ליאור  |   מאמרים
הרפואה המתגוננת, הנהוגה היום במערכת הבריאות בארץ ובחו"ל, לוקחת לה כנקודת מוצא מטופל דעתן, משכיל וכזה שאינו מהסס להתעמת עם הרופא ואף לתבוע אותו במידת הצורך. בנוסף, עידן המידע שבו אנו חיים נותן רושם של ציבור המחובר יום ולילה למחשב שלו, דולה ממנו פריטי מידע חיוני ומצטייד בהם לקראת הבדיקה הבאה במרפאה או אצל הרופא המומחה.
28/12/2006  |  ד"ר יצחק דיין  |   מאמרים
רצח בכוונה תחילה של אזרחים - בעזה, בקדומים או בנתניה - הוא מעשה מתועב, ובצלם גינה, מגנה ויגנה אותו בשאט נפש וללא תנאי. רציחתם של שלושת ילדי משפחת בעלושה בעזה, במסגרת האלימות הבין-פלשתינית, אינה שונה, ועל הרשות הפלשתינית להביא לדין את האחראים לה, בדיוק כמו את רוצחיהם של ילדים ישראלים במהלך האינתיפאדה.
28/12/2006  |  שרית מיכאלי  |   מאמרים
אחת לחודשים אחדים מתפרסמים נתונים עדכניים על מספר העניים בכלל ועל מספר הילדים העניים בפרט. פעם הנתונים הם מטעם מכון מחקר כל שהוא ופעם אלה נתונים ממסדיים ורשמיים מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. יהיה מקורם אשר יהיה: גם אם מספר העניים לפיהם אינו מדויק עד אחרון העניים אלא הוא בבחינת אומדן מקורב של כמותם, הם אינם מותירים מקום לספק, קל וחומר לתקווה. הנתונים, אשר בעודם מדברים בעד עצמם מנסחים כתב אישום חריף כלפינו, הם מחרידים.
28/12/2006  |  אברהם שרון  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il