מיתוס הפיריון של ההון

לקראת סוף המאה התשע עשרה, כאשר המשק האמריקני היה נמצא בתקופה של גל מיזוגים גדול, החל כוחו של ה'ביג-ביזנס' לבלוט בפוליטיקה ובמדיניות החוץ האמריקנית. תהליך הריכוזיות המואץ הביא לעלייה חדה בשיעור הרווח התאגידי - בעיקר בענפי הנפט, חומרי הגלם, מסילות הברזל, תעשיית הפלדה והפיננסים. שולי הרווח הגבוהים של העסקים הגדולים, שנראו בתקופה ההיא כנובעים מגורמים שונים לגמרי חוץ מאלו של 'כוחות שוק' למיניהם לא היו ניתנים אם כן עוד להסתרה.

אנשי הדת הקפיטליסטיים התקשו להסביר את החלום האמריקני נוכח הקיטוב ההולך וגדל בהכנסות, בין גוש מלוכד של עסקים גדולים מצד אחד, ובין הכנסות העצמאים הקטנים, החקלאים והפועלים שכנגד. ברור היה שאידיאולוגיות של התאפקות והמתנה, טובות לגיבורי הרומנים של בלזק ולבורגנות הסגפנית שאבד עליה הכלח. היה צורך דחוף באידיאולוגיה יותר 'מדעית' של הרווח.

'הפריון השולי של ההון': הקורבן הופך לפושע

בהקשר הזה נכנס מיתוס חדש לתמונה: 'הפריון השולי של ההון'. המיתוס הזה נקלט היטב במסדרונות האקדמיה האמריקנית, והפך לגרעין הפרדיגמה הניאו-ליברלית. עד היום הוא מככב ללא עוררין בכל ספרי הלימוד של 'מדע הכלכלה', ועליו נשענות מיטב התיאוריות הכלכליות בנות זמננו. ממציא השקר הזה, בסוף המאה התשע-עשרה, היה ג'ון קלארק. הרעיון המרכזי של קלארק, בספרו 'התחלקות העושר', היה שניתן לנסח קשר מתמטי ישיר בין חלוקת ההכנסה לבין תהליך הייצור.

שיטתו כוללת שתי הנחות יסוד: הראשונה, שהתפוקה היא פונקציה של 'גורמי ייצור': קרקע (חומרי גלם), עבודה והון. כל אחד מגורמי ייצור אלו 'תורם' לתהליך הייצור את סגולותיו הייחודיות, בנפרד ובאופן הניתן למדידה כמותית. ההנחה השנייה הייתה, שההכנסות המשולמות לגורמי הייצור אלו הינן פרופורציונליות לתרומה שלהן לתהליך הייצור. בניסוח יבש יותר: ההכנסות של גורמי הייצור שוות לתפוקתם השולית. לדוגמה, בהנחה שתשומות שאר גורמי הייצור, קרקע ועבודה נותרו קבועות, הרי ששיעור- הרווח שווה לתוספת הייצור שבאה כתוצאה מתוספת תשומות הון. בלשון פשוטה ומדויקת יותר: מי שהכנסתו גבוהה יותר, מן הסתם תרומתו לתהליך היצור גדולה יותר.

מיתוס 'הפריון השולי של ההון' הפך לדומיננטי ב'מדע הכלכלה'; לא רק משום שהוא מסביר היטב את התחלקות ההכנסות – אלא בעיקר משום שהוא מצדיק את חלוקת ההכנסות באופן הנחשב, משום מה, למדעי. השקר הזה הפך למדעי בין היתר עקב הצורך הקפיטליסטי להתגונן מפני האמת הטמונה בחשיבה המרקסיסטית, הנשענת על תיאורית הערך של העבודה. קלארק, בניגוד למרקס, מסביר שההון אינו כביכול ערפד, המוצץ את הערך העודף מהעבודה היצרנית. כמו לעבודה, יש להון פריון שולי משל עצמו: תשואה החשובה לצמיחת הייצור.

מעבר למשוואות הפסבדו-מתמטיות המכובדות הללו, מוחדרת כאן ההשקפה והתרמית הגדולה, לפיה הבנקאים והקפיטליסטים עובדים קשה. ובהיותם זן אנושי נדיר במיוחד – פנתיאון האלים של המין האנושי - לעומת שפע הפועלים הפשוטים שמפריעים לניהול הנכון של הכלכלה, תפוקתם השולית, ומכאן גם הכנסתם, גבוה יותר. כך הפכו בעלי ההון, ללא כפל וכשל לשון, מטורפים לתורמים. תמונת עולם זו הגשימה, סוף- סוף, את הרצון הישן נושן הנושנה של המעסיקים ובעלי ההון, של שלוחיהם הניאו-ליברלים, לדה- פוליטיזציה של 'החברה האזרחית': יצירתו של מדע חברתי מנותק מהמציאות , שיפרש וינבא את הכוחות ואת הגורמים הפועלים ב'מערכת כלכלית' סגורה (השוק) בלבד; וכל השאר הינו פוליטיקה 'חיצונית'.

התרמית ובסיסה החברתי

יש לציין שעד סוף המאה התשע-עשרה, ראו הכלכלנים הפוליטיים הקלאסיים בדמיונם החברתי חלוקת הכנסות מעמדית, בעלי האדמות והרכוש הקבוע מקבלים רנטה; בעלי-ההון מקבלים רווח בעבור השימוש במכונות תמורת הארגון התעשייתי; הבנקאים גובים ריבית בתמורה לאספקת האשראי; הפועלים מקבלים שכר תמורת עבודתם; והממשלים האידיאליים גובים מינימום מסים, כדי לתת כמות מזערית של שירותים ציבוריים שאין באפשרות היזמים הפרטיים לספק. כל סוג הכנסה כזה מייצג מעמד, על מוסדותיו הפוליטיים. בדרך כלל, בעלי המכונות או ההון התעשייתי נחשבו למעמד החדש – שבוקע מתוך הסדר הישן ומביא עימו מוסדות פוליטיים חדשים, המייצגים את הקדמה הטכנולוגית והדמוקרטיזציה הפוליטית: רציונליזציה וליברליזם, תחרות, שוק ובחירות כלליות, הפרדת רשויות וזכויות אזרח.

האסכולה הניאו-קלאסית, שמייצגת כבר אז את הדומיננטיות הפוליטית של בעלי ההון הגדולים במשקים מרוכזים, העדיפה להעלים את תפישת הקונפליקט המעמדי, ולהחביאו מאחורי אידיאת 'התועלת השולית' של היחיד. מעתה, מדובר בעולם הדוניסטי שבו אין משמעות לחלוקה המעמדית. הכול מסתובב סביב מושג 'המחסור'. כל 'גורם יצור' מספק מחסורים, בהתאם ל'טעמו של הצרכן' וההיצע הטכנולוגי. כל אחד מציע את סחורתו באופן אינדיבידואלי. הפועל מציע את כוח עבודתו, הקפיטליסט את מכונותיו, הרנטייר את קרקעותיו והפיננסייר את כספו. כל אחד מקבל 'פיצוי' בעבור סבלו והימנעותו מהנאה.

הבנקאי נמנע מליהנות מכספו כאשר הוא מלווה אותו ומשום כך הוא זכאי לריבית, בהתאם לביקוש השולי לכסף. הפועל, שהוא בטלן אגואיסטי והדוניסט מושבע, נמנע מלא-לעבוד ('אבטלה מרצון'), ומשום כך הוא זכאי לפיצוי על עבודתו, בהתאם לביקוש השולי לפועלים בשוק העבודה.

מיתוס 'הפריון השולי' הסתדר היטב עם המיתוס של 'התועלת השולית', אשר נמצא במרכז הדוקטרינה הניאו-קלאסית.
דוקטרינה זאת שהפכה לדומיננטית בתודעת בני האדם בשיטה הקפיטליסטית העולמית, הופכת את היחיד ההדוניסטי למרכז היקום. היחיד חותר להשיג את מרב התענוג (יחידות תועלת) שלו, ולמזער את סבלו – הימנעות מתענוגות אי העבודה -והבטלנות (יחידות עלות). מכאן שהיחיד חותר ללא לאות, למלא את מחסוריו המשתנים, תוך שיקול רציונאלי של העדפותיו. ככל שהקצאת המשאבים המוגבלים מתייעלת, כלומר שיש בה יותר תועלת ליחידים, כך הרווחה הכללית גדלה ומתקרבת לעבר נקודת עונג, מין אורגזמה מצרפית, המכונה 'האופטימום של פארטו'.

הרווח השולי – היפוך היוצרות

מיתוס 'הפריון השולי' הסיר גם את הירושה המעיקה האחרונה שנותרה מהכלכלה-הפוליטית הקלאסית. הכלכלנים הפוליטיים של המאה התשע-עשרה, שמרנים, ליברליים ורדיקליים כאחד, ראו בתהליך הייצור אמצעי בלבד, המשרת מטרה עיקרית: הרווח וחלוקת ההכנסות בחברה.(2) קלארק סייע לניאו-קלאסיקנים להפוך את סדר הדברים: מעתה לא החתירה לחלוקה-מחדש של הכנסות מניעה את היצור, אלא להיפך, היצור או הפריון השולי של גורמי הייצור הם שגורמים להתחלקות ההכנסות.

ואכן מאז תחילת המאה העשרים, חלוקת ההכנסות אינה מעניינת עוד את אנשי הכלכלה-הפוליטית הניאו-ליברלית, מאז שהם הפכו למעין-מדענים הקרויים 'כלכלנים', הפכה חלוקת ההכנסות לתוצר לוואי של הייצור. הייצור ניצב במרכז המדע החדש הקרוי 'כלכלה': התחלקות ההכנסות היא עניין 'אידיאולוגי', הראוי להתעסקותם של כל מיני סוציולוגים ועובדים סוציאליים.

מאחר שבמציאות הלא-נעימה קיימים כל מיני 'בלמים מוסדיים' וארגונים פוליטיים, ש'מתערבים' במשק ופוגעים 'בהקצעה היעילה של המקורות', קמו ענפים נחותים, כמו 'כלכלה חברתית' (Social Economics) וכלכלה אקולוגית, שעוסקים בין השאר, בהעברות למשקי בית, במיסוי ממשלתי, באבטלה ובסובסידיות, אולם עיקר עניינם בצמצום פגיעתם של 'פוליטיקאים פופוליסטיים' ביעילות של כוחות השוק.

החברה שעמדה נגד עיניה של הכלכלה-הפוליטית הקלאסית, אותו גוף מרכזי הנושא בקרבו את הפעילות היצרנית האנושית, הפכה אצל הניאו-קלאסיקנים לגוף משני, המאוכלס ביצורים 'לא-רציונאליים': גוף השורץ 'בעיות חברתיות', שמאטות את קצב הייצור בהציפן את השוק בתביעות דמגוגיות לשינוי בחלוקת ההכנסות.

וכך, ברוב המדינות הקפיטליסטיות שלאחר מלחמת העולם השנייה, השתלטו כלכלני הזרם המרכזי על הארגונים המדיניים של הביטוח החברתי, אגפי התקציבים, המיסוי וההכנסות; במקביל הם כפו את תודעתם על דרך איסוף הנתונים ועל ארגוני המחקר החברתיים. התוצאה היא חזית של 'מדינת רווחה' לכאורה – ושלטון, למעשה, של ניאו-קלאסיקנים ששיתקו כל יוזמה רצינית לרפורמה פוליטית ולתכנון כלכלי אלטרנטיבי.

סוד הקסם של מיתוס

התקופה של עליית דוקטרינת 'התועלת השולית' והפיכתה לדומיננטית, מעלה חשדות בדבר 'עורמת ההיסטוריה' או יותר נכון בדבר עורמת מעצבי ההיסטוריה. סוד הקסם של מיתוס התועלת השולית מצוי בדימויו של עולם קסום, בו ניצבים שני 'שחקנים' בלבד: היצרן הבודד והצרכן האוטונומי. מצד אחד, היצרן אינו יכול להשפיע על הביקוש השולי; מצד שני, הצרכן הניצב מול עקומת ההיצע אינו יכול לשלוט בה. הניתוק הזה בין פונקציית ההיצע מצד אחד, לבין פונקצית הביקוש והאוטונומיה של הצרכנים הריבוניים, מצד שני, אפשרו להוכיח את העליונות המוסרית של השיטה הקפיטליסטית, בה כולם שווים בפני אימא תחרות ואבא שוק.

המציאות, כמובן שונה: הדוקטרינה הניאו-קלאסית, עלתה בתקופה של היווצרות הקפיטליזם המונופולי. במצב של 'תחרות מושלמת', התועלת השולית היא רק אידיאה מופשטת. השחקנים הבודדים אינם יכולים להשפיע על 'השוליים', הם יכולים רק לציית להם. אולם, מבחינת קונצרן ענק, השוליים אינם אידיאה מופשטת אל עניין מאוד מעשי. בעיני בעלי הקונצרן, הביקוש השולי הוא הבסיס לתמחור ולקביעת הרווח השולי; עקומות הביקוש אינה נתונה כעובדה ואינה תלויה בטעמיהם המשתנים של הצרכנים הבודדים אלא היא חלק ממארג פוליטי שלם של תכנות ותמרון המוני.

בקצרה, דוקטרינה מחופשת לפסבדו-מדע של עובדי אלילים הקימה ומיסדה כנסיות ברחבי העולם, כדי להפיץ את בשורת השוק החופשי והצרכן הפוליטי הריבוני. הבשורה, שהופצה באמצעות מיסיונרים קנאים ונמרצים, משמשת כלי בידי אוליגרכיה אשר מימנה ושימנה, בעלות נמוכה יחסית, את חגורת ההגנה האידיאולוגית שלה.

עד כאן, הכול אידיאולוגיה. תלמידי הכלכלה של ימינו, כמו הרוב המכריע של מוריהם משננים את משתנו של קלארק בדבקות דתית ואין לבם נוטה לדקויות פילוסופיות בלתי מעשיות. הסיבה לכך אינה נעוצה ב'פרגמטיות' המאפיינת את הכלכלנים: היא נובעת מכך שהדוקטרינה הניאו-קלאסית בכללותה, נשענת על מיתוס 'הפריון השולי של ההון'.

אם הכלכלן המצוי לא יכול לחשב את ה'פריון השולי של ההון', נופלת 'פונקציית היצור' ללא 'פונקציית היצור', אין בנמצא 'פונקציית עלות'. ללא 'פונקציית עלות', לא תתקיים 'פונקציית היצע', בלי 'פונקציית היצע', לא יתקיים 'שיווי המשקל' הקדוש. בהעדר 'שיווי משקל', כל הדוקטרינה הניאו-קלאסית נכשלת במשימה העיקרית, שעליה היא מופקדת מזה כמאה שנה: להסביר, וביתר דיוק להצדיק, את כמות התפוקה ואת מחיריה ומעל לכל: להצדיק את פריונו של ההון, כלומר את קדושתם של הרווח ושל בעליו.

זאת הסיבה לכך שהכלכלנים ה'תיאורטיים', המצויים בהיררכיות הגבוהות של הכנסייה, ממהרים לשרבט K במשוואות – ואת החישובים של כמויות ההון וערכיו, הם מותירים לצבא העוזרים והסטטיסטיקאים, שעוסקים במציאות הלא נעימה של ההונאה העצמית, בסופו של דבר, הם מצויים תחת ההגמוניה של ההון.

הביקורת על דוקטרינת הפריון השולי של ההון: התרמית נחשפת

כבר עם הופעתו, מיתוס הפריון השולי של ההון הותקף על-ידי אחד מתלמידיו של ג'ון קלארק, תורסטיין ובלן. הוא הציע גישה אלטרנטיבית להבנת ההון ולתפישת החברה הקפיטליסטית בכללותה. ואנו נחזור אליו בהמשך. אולם הוא הקדים את זמנו, ורעיונותיו לא התקבלו בתקופת חייו. התרדמה נמשכה כחמישים שנה, ורק אז היה הזמן בשל להתקפה מחודשת על דוקטרינת הפריון השולי של ההון.

אחת הבולטות בהתקפה היתה ג'ואן רובינסון, תלמידתו של קיינס בקיימברידג', שעמדה מאוחר יותר בראש האסכולה 'הפוסט-קיינסיאנית'. רובינסון טענה כי הבעיה העיקרית נובעת מכך ש'כמות ההון' אינה ניתנת למדידה, אלא אם מניחים הנחות שרירותיות על מחירים ועל מבנה חלוקת ההכנסות. תשומות חומרי גלם ושעות עבודה ניתנות פחות או יותר, למדידה ביחידות סטנדרטיות; אולם 'מוצרי הון', כמו מכונות וציוד הינם הטרוגניים מדי. מכונה לעיבוד שבבי מחשב, מנוע סילון, וקו ליצור מזון מוכן הינם בעלי איכויות שונות, ולכן אינם ניתנים למדידה ביחידות סטנדרטיות.

הדרך היחידה למדוד את חלקי ההון במשותף היא בערכים כספיים: מודדים את 'כמות ההון' על-ידי חיבור מחירי הסחורות המסווגות כהון. אלא שכאן, טוענת רובינסון, טמונה הבעיה: מחיר ההון תלוי בשיעור הרווח ושיעור הרווח כבר כולל, במבנה שלו, את כמות ההון. כזכור, הרווח לפי התפישה הנאו-קלאסית, תלוי ב'פריון ההון', וזה האחרון הינו פרופורציונאלי לכמות ההון.

הבענו לעיל דוגמה של חישוב מחיר ההון. ובה הרווח הצפוי ממכונה מסויימת הוא מיליון דולר ובמשק שורר שיעור-רווח ממוצע של חמישה אחוזים. על-פי החישוב, מחיר ההון או יותר נכון מחיר המכונה, הוא 20 מיליון דולר (1/0.05 = 20). ומה יקרה אם הציפיות לרווחים בעתיד יעלו ל-1.2 מיליון דולר? מחיר ההון יעלה לסך של 24 מיליון דולר (1.2/0.05 = 24). ומכאן שאותו 'מוצר הון' הינו בעל יותר מאשר כמות הון אחת.

על-פי הדוקטרינה הניאו-קלאסית, כמות הרווח תלויה בפריון השולי של כמות ההון: אולם כמות ההון הזאת מוסברת על-ידי כמות הרווח, שאותו למעשה התיאוריה אמורה להסביר. קיבלנו הסבר מעגלי, שבו, על-פי ההגיון הניאו-קלאסי עצמו, כמות ההון תלויה ב... כמות ההון.

הביקורת של ג'ואן רובינסון סימנה את ראשיתה של 'מחלוקת קיימברידג' (Cambridge Controversy), אשר פילגה בין אוניברסיטת קיימברידג האנגלית, שם לימדו רובינסון ותלמידיו של קיינס, לבין העיר קיימברידג שבמסצ'וסטס בארה"ב, שבה הגודד ערב רב של ניאו-ליברליים, ובראשם פול סמואלסון.

הפריון השולי של ההון - מכת המוות

מכת המוות הסופית הונחתה על הדוקטרינה הניאו-קלאסית (או 'מדע הכלכלה'), עם הופעת ספר קטן בן 99 עמודים, שכתב פיירו סרפה, מרצה בקיימברידג' האנגלית. בספרו, 'ייצור סחורות באמצעות סחורות', הראה סרפה באופן מתמטי כי 'כמות הון' הינה קטגוריה פיקטיבית ושקרית.

ניתן לדבר על יחידות עבודה או על יחידות קרקע ועל יחידות חומרי גלם, אבל אין ביקום חומר הקרוי 'יחידות הון'. מעל לכל, תרומתם של גורמי ייצור נפרדים אינה ניתנת למדידה, בלי להשיג ידע מוקדם על מחירים ועל יחסי החלוקה בין גורמי הייצור (דבר שהתיאוריה של קלארק הייתה, למעשה, אמורה להסביר).

בניגוד למבקרים הקודמים, קיבל סרפה את הנחות היסוד הניאו-קלאסיות והלך עימן עד לקצה הגיונן, כדי להפריך עד היסוד עת מיתוס הפריון השולי של ההון.

כזכור, 'מוצרי הון' הם הטרוגניים, והכלכלנים אינם מסוגלים לצרף את יחידות ההון השונות לשם מדידת כמותן. הם מסתפקים בחישובים עקיפים, המבוססים על יחידות כספיות. כדי לעשות זאת, הם משתמשים בשיעור הריבית, מדוע? משום שככל ששיעור הריבית יהיה גבוה יותר, כן הופך ההון ליקר יותר ביחס לעבודה – והנטייה להשתמש בו תהיה פחותה, יחסית לנטייה להשתמש בעבודה.

על-פי היגיון זה, צריך להיות קשר שלילי בין 'עתירות הון' לבין שיעורי הריבית. 'עתירות ההון' של תהליך ייצור כלשהו מוגדרת כיחס בין כמויות ההון לבין כמויות העבודה שמוכנסות לתהליך הייצור, ככל ששיעור הריבית גבוה יותר, כן הולכת ויורדת 'עתירות ההון'.

כדי שהיגיון זה יהיה עקבי ובלתי ניתן לסתירה, חייב להתקיים התנאי הבא: הקשר השלילי, בין הריבית לבין כמות ההון ביחס לכמות העבודה, מוכרח להיות ייחודי: כל מינון מסוים של 'עתירות הון' חייב לקבל שיעור ריבית אחד בלבד. אחרת, פירושו של דבר שההון הינו בעל יותר מאשר 'כמות' אחת של הון.

בנקודה זו נפלו הניאו-קלאסיים למלכודת 'המחלף הכפול' (reswitching) שטמן להם פיירו סרפה. סרפה הראה כי בניגוד לדוקטרינה הניאו-קלאסית, אין קשר חד-משמעי בין כמות ההון למועסק לבין שיעור הריבית.

סרפה נטל כדוגמה משק פשוט הכולל שני תהליכי ייצור: האחד 'עתיר הון' (X), שבו 'כמות ההון' למועסק גבוהה; והשני 'עתיר עבודה' (Y), בו 'כמות הון' למועסק נמוכה. כאשר עולה שיעור הריבית קפיטליסטים המשתמשים בתהליך (X) ינועו לעבר תהליך (Y) שבו כמות ההון יותר קטנה. אם שיעור הריבית ימשיך לעלות, הקפיטליסטים ישובו וימירו את תהליך הייצור (Y) שהופך ליקר, לתהליך ייצור (7) (X).

התוצאה של מחלף כפול זה היא סתירה פנימית בהיגיון הניאו-קלאסי. טענת היסוד הניאו-קלאסית היא, ששיעור הריבית הינו המדד הלא ישיר לאומדן כמות ההון. אבל אם (X) מופיע פעם כ'עתיר הון' (בשיעור ריבית נמוך) ופעם כ'עתיר עבודה' (בשיעור ריבית גבוה), פירוש הדבר הוא שההיגיון הניאו-קלאסי אינו עקבי: אותה כמות של מוצרי הון עשויה לייצג 'כמויות' שונות של הון.

המלך ערום -
עליבותו של "מדע הכלכלה" והשקר הניאו ליברלי

המסקנה המביכה היא, שהתשואה על ההון אינה פרופורציונלית לכמות ההון. במילים אחרות, הפריון השולי של המכונות אינו קשור לשיעור הרווח, יתר על כן: כאשר הקפיטליסט משתמש ב'יותר' מכונות ('עתיר הון) – אין פרוש הדבר שהוא משתמש ביותר הון, או שכמות ההון גדלה.

המסקנה הכללית שעולה מספרו של סרפה: מכונות הן עניין פיזי- טכנולוגי המעוגן בתהליך הייצור, בעוד שהון (שיעור רווח, שיעור ריבית, יחס בין ריבית לשכר) אינו קשור ישירות לתהליך הייצור.

המסקנה שלנו היא, שההון הוא מוסד תרבותי-פוליטי המהווה בעצם מכשיר כוחני וברוטאלי: הוא מתבטא בהופעתו המיידית בחלוקת ההכנסות בחברה הקפיטליסטית, אם כי מעטים בלבד מוכנים להודות בכך.

'מדע הכלכלה' נראה עגום במיוחד, לאחר הופעת ספרו של סרפה והשקר הניאו ליברלי מוצג במלוא מערומיו האינטלקטואליים. כוהני הדת נאלצו להודות בתבוסה. פול סמואלסון, אפיפיור התיאולוגיה הכלכלית של המאה העשרים, הודה בפה מלא, שתיאוריית ההון ותיאוריית פונקצית הייצור הניאו-קלאסיות אינן מהוות אמת מדעית: אך הוא מיהר להוסיף כי מדובר ב'משלים' parables)) שיועדו להדגים את המציאות.

עוד תיאולוג בכנסיית ההון של הפולחן הניאו-קלאסי ובשירותיה, פרוגסון, בחר ניסוח "מדעי" שונה: מאחר שהתיאוריה הניאו-קלאסית מבוססת "...על 'הדבר' הזה הקרוי הון..." ומאחר שתיאוריה זו אינה ניתנת להוכחה, הרי שאימוצה הוא "...עניין של אמונה..." (Ferguson 1969; pp xvii-xviii).

אין ספק שאמונה כזאת חיונית ביותר. הגדרת ההון כאובייקט יצרני בר- מדידה אינה תרגיל לוגי בעלמא. היא מהווה חלק חיוני מהבסיס האידיאולוגי להצדקת השיטה והעושק הקפיטליסטי וויתור על מיתוס 'הפריון השולי' אינו בא בחשבון אפילו במחיר של שקר אינטלקטואלי מתמשך ושיטתי. השיטה – ובעיקר העושק - חייב להמשיך ולנוע. העניינים המשיכו להתנהל כמו בכנסייה, שבה התגלה שכתבי הקודש מזויפים.

הטקטיקה העיקרית הייתה לטאטא את העניין המביש אל קרן זווית ולהתעלם ממנו. מסתבר שעד עתה, ההשתקה הצליחה לא רע.(9) כמעט כל ספרי היסוד בכלכלה (כולל המהדורות האינסופיות של סמואלסון) ממשיכים 'למדוד' כמויות הון ופיריונו השולי, ללא שמץ של ספקנות. אולי זה הפריון השולי של 'מדע הכלכלה': עיצוב וייצוב התודעה החברתית, בעיקר זו שמהווה את חגורת המגן של המעמד השליט, והפצת אמונה שקרים ואמונה כוזבת במסווה של מדע.

לכן, בין השאר, התפוררה 'מדינת הרווחה' בלי שתהליך זה נתקל בהתנגדות רצינית ותוך ניצחון ביניים מרשים של הניאו-קלאסיקנים, בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים, כאילו שנות השלושים לא היו מעולם. כפי שציינה ג'ואן רובינסון: ספרי הכלכלה, מהמבואות ועד למאמרים המתקדמים בכתבי- העת האקדמיים, ממשיכים עד היום לבנות תיאוריות "... במונחים שאינם ניתנים להגדרה, ולחפש תשובות לקושיות שאינן ניתנות לשאלה..." Robinson (1971).

קשר של שתיקה פרוס על הפשע הגדול והתרמית האינטלקטואלית הגדולה של המאה העשרים: ההון.