תמונה מעוררת דאגה הצטיירה (יום ג', 5.5.09) בכינוס "תקשורת ועמותות: כלים למאבק משותף בשחיתות השלטונית", שלפיה חושפי שחיתויות בישראל סובלים מהטרדה, מסעות נקם ופגיעה פיזית. בכינוס, שנערך במשותף על-ידי אגודת העיתונאים ירושלים והמכללה לאיכות השלטון בישראל, סיפר תחקירן מעריב קלמן ליבסקינד מדוע ראוי לדעתו לחשוף שחיתויות בישראל, "אבל לא כדאי".
"המצב היום הוא", אמר ליבסקינד, "שלחושפי שחיתויות, אם הם מסתכלים ימינה ושמאלה על מה שקרה לקודמיהם, אין שום עניין לחשוף שחיתויות. כמעט כל מי שעושה את זה נפגע, ונפגע קשה מאוד". ליבסקינד סיפר על ארבעה מקרים ייצוגיים של חושפי שחיתויות שהכיר מקרוב מתוקף עבודתו כעיתונאי, ועל מה שעוללו להם בעקבות מעשיהם. אחד פוטר, אחר נדקר, שלישי נסחט, רביעי הפסיד כספים, כולם היו נתונים לאיומים קשים".
"תשאלו את אותם אנשים אם היו חוזרים על התלונות שלהם, אני לא בטוח שאני הייתי משיב בחיוב", הוסיף ליבסקינד, וסיפר על איש חקירות ותיק ברשות המיסים שהחליט שלא לחקור מקרה שהונח לפניו בשל מה שנעשה לחושף השחיתויות הקודם ברשות. "אני לא יכול להמליץ לשמור את הדברים בבטן כי אני לא מאמין בזה", אמר עיתונאי מעריב, "אבל אני גם לא רוצה לקחת אחריות ולהגיד לו, לך עם זה למבקר המדינה או לך למשטרה, כי אני לא יודע איך זה ייגמר".
ליבסקינד הוסיף כי גם על העיתונות חלה אחריות לשלומם של חושפי השחיתויות. לדבריו, אחת הבעיות בעיתונות היא חוסר הנכונות לנהל מעקב אחרי סיפור שחיתות לאחר החשיפה והפרסום הראשוני. בשל כך, הסביר, המבקשים לפגוע בחושפי השחיתויות מצליחים פעמים רבות במזימתם.
שאול כרמלי, פועל בנמל חיפה שחשף פרשיות שחיתות במקום, ביקש לעודד את העיתונאים שבקהל לא לוותר ולפרסם מקרי שחיתות. הוא תיאר כיצד בתקופה שבה פעל לחשיפת שחיתויות, פירסמה מדי שבוע העיתונאית חלי סבן, שכתבה אז במקומון "כלבו", כתבות על המתרחש בנמל. "גם עיתונאי צריך לדעת לא לפחד", אמר כרמלי, "ללכת עם האמת שלו עד הסוף. אני רואה בעיתונות לא סתם כלב שמירה, אלא כלב שמירה שנושך, יש לכם הרבה שיניים".
הגילוי הכואב של העיתונאי החוקר
מהכינוס עלה כי לא רק חושפי השחיתויות בארגונים גדולים נתונים בדילמות באשר למידע שמגיע לידיהם, גם עיתונאים נקלעים למצוקות דומות. בפתח הכינוס התריע העיתונאי חיים שיבי מפני מצוקות העיתונאי בזמנים שבהם "האינטרסים של הון ושלטון הפכו כלים שלובים יותר ומתוחכמים יותר". לדבריו, "עיתונאי חוקר עלול לגלות, במאוחר מדי לצערו, כי הוא חשף פרשייה שבשל מגוון טעמים אין לכלי התקשורת שלו עניין להעלותה על הנייר, או אפילו אונליין באינטרנט או באחד מערוצי הטלוויזיה. מצפים ממנו להבין בעצמו, ואם אינו מבין את הטעמים, מסבירים לו אוף דה רקורד למה לא".
ליבסקינד טען בהקשר זה כי הפתרון הוא פשוט: "ללכת לעיתון המתחרה". לדבריו, "ברור לי שאם למישהו יש חומרים על הבעלים של העיתון שלי, ישמחו בעיתון המתחרה לטפל בהם, וטוב שכך. ואפילו אני אבין מי שלא ירוץ אלי או לעיתון שלי עם חומרים על בעל הבית שלי, לדוגמה". בתשובה לשאלה מה יעשה אם יגיע לידיו מידע בעל עניין לציבור הנוגע למוציא לאור של עיתונו, אמר ליבסקינד: "אני אשלח מישהו לעיתון המתחרה".
שחר גינוסר, תחקירן ידיעות אחרונות, נתן דוגמה קונקרטית למקרה שעשוי למנוע פרסום תחקיר בעיתון. "לפני כמה חודשים", סיפר, "פירסמתי תחקיר על פרשת עמלות הבנקים, שחשף מי בבנקים טילפן למי ואיך הם תיאמו. המנכ"ל הפורש בבנק הפועלים, צבי זיו, היה מעורב בפרשה, ואני לא בטוח שעיתונאי ב'מעריב' יכול היה לפרסם את זה, משום שבנק הפועלים מחזיק 25% בערך ממניות 'מעריב'".
בתשובה לשאלה מה יעשה אם מידע על המו"ל שלו יגיע לידיו אמר גינוסר כי מצבו שלו ומצב עיתונאי הארץ שונה ממצבם של עיתונאי מעריב, משום שעסקי המו"לים של העיתונים הללו מצומצמים לתחום התקשורת, שלא כמו עסקיה של משפחת נמרודי. בהקשר זה יש לציין כי לטענת כמה מעיתונאי ידיעות אחרונות לשעבר, ביניהם מוטי גילת ו
גידי וייץ, גם בעיתון זה היו מקרים של סכירת פיות.
נוסף להתנגשויות עם אינטרסים של המו"ל, חשף גינוסר גם מעט מהדילמות האתיות שעולות במהלך עבודתו היומיומית. לדבריו, חלק ניכר מעבודתו כולל "תחבולות" ו"התחזות". גינוסר סיפר, לדוגמה, כי כאשר עבד על כתבה הנוגעת למהלכים בעייתיים בין אריאל שרון לדודי אפל על-רקע פיתוח העיר לוד, עשה עצמו כאילו הוא אוסף חומרים לכתבה אחרת. "כאשר ניגשתי לראשי ערים באזור", הסביר, "לא יכולתי לבוא ולומר, 'תשמעו, אני מכין כתבה כי נראה לי שיש פה משהו לא תקין'. צריך לספר שאתה אוסף מידע על נושא אחר. דיברתי עם ראש עיריית רמלה-לוד והסברתי לו שאני מכין משהו על איחוד הערים בין רמלה ולוד, ואז, תוך כדי שיחה עם טייפ בכיס, העליתי גם את הנושא הזה, הוצאתי כמה וכמה הוכחות בנושא המרכזי, ואחר-כך חזרתי לסיפור הכיסוי. בתום השיחה יצאתי בידיעה שיש לי בכיס ראיה".
גינוסר הדגיש כי הוא "לא עושה זאת בקלות" ופועל כך רק לאחר ייעוץ משפטי קפדני. "עיתונאי צריך לשאול את עצמו כל הזמן מה התרומה הציבורית ומה המשמעות של השימוש בכלי הזה שנקרא התחזות", סיכם.
עוד בנושא:
