(שמות י') [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. [ב] וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. (רש"י) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה, וְהַתְרֵה בו.

בחייו של הפרט, קורה לפעמים שנופלות עליו צרות בבודדת או בצרורות, והוא לא מבין מאיפה זה בא לו. בדרך כלל, מכח ההרגל מנסים להתמודד עם סדרת המכות בכלים המוכרים, ובדרך כלל זה לא מצליח. משהו בסיסי השתבש במערכת וכל הניסיונות לשפר את המצב, נכשלים.

בין מכה למכה, מנסים לחזור לשיגרה איכשהו תוך תיקון נזקי המכה עד כמה שאפשר. משתדלים גם לשכוח את מה שהיה. מדחיקים את העובדה שמדובר בסידרה של מכות ולא במכות אקראיות, ומטפחים את האשליה שזהו, זה נגמר. לא יהיו עוד מכות. מכאן ואילך, רק טוב יהיה לנו. לעתים קרובות גם קורה שניסיונות התיקון מחריפים את הבעיה וחומרתן של המכות הולכת ועולה. לפעמים אף מתגברת תכיפותן של המכות.

כמעט לעולם אין מזהים קשר בין מכה אחת לשניה. כמעט תמיד מנסים להתמודד עם כל מכה בנפרד כי לא מעלים על הדעת, או לא מוכנים להודות שכל המכות צמחו מאותו שורש.

לעתים קורה שהמוכה מבין שסדרת המכות נושאת בחובה מסר כלשהו, וכמו חולה שמוכן להודות בעובדת היותו חולה, הוא גם יפנה לרופא טוב שינסה להדריך אותו כיצד לשוב לבריאות תקינה. למרבה הצער, רבים מדי הם המקרים שהמוכה מתעקש על כך שהכל מקרי. לפעמים, לעתים רחוקות נפסקות הצרות כאילו מעצמן והחיים שבים למסלול תקין פחות או יותר. אבל קורה גם שלאחר סדרת המכות, נוחתת מכה קשה במיוחד, סופית.

ומה שעלול לקרות לפרט, עלול לקרות גם לקבוצה של פרטים, לחברה או למדינה, וזה מה שקרה לעם המצרי בהנהגתו של פרעה. השבוע אנחנו פוגשים אותם לאחר שחטפו כבר שבע מכות, ועדיין הם מתעקשים שהכל מקרי. אין קשר בין מכה אחת לשניה ואין שום מסקנה שהם צריכים להסיק מסידרת המכות שנחתה עליהם. אומנם כבר לאחר המכה השלישית נאלצו להודות בעובדה שכח עליון מעורב כאן (פרק ח'): [טו] וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

גם ראינו בשבוע שעבר כי לאחר המכה השביעית מכריז פרעה באזני משה ואהרון (פרק ט'): חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. [כח] הַעְתִּירוּ, אֶל-יְהוָה, וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.

אבל למסקנה מעשית הם לא הגיעו. כאילו, נכון שאלוקים הנחית את המכה הזאת, אבל זה סתם מקרה. זה לא אמור לחייב אותנו לשום דבר. שעל כן מיד אח"כ אנחנו קוראים: [לד] וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. [לה] וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה.

בפסוקי הפתיחה של הפרשה אותם ציטטנו לעיל, מקבל משה את הציווי להכין את פרעה לקראת המכה השמינית. הבאנו את פירוש רש"י המעורר תמיהה בהיותו לכאורה מיותר. הרי לכל אחת משבע המכות הקודמות קדמה התראה, אז מה החידוש של רש"י דווקא כאן?

התורה מספרת לנו פרטי פרטים אודות המהלך של יציאת מצרים, כולל מכות מצרים, והתכלית כתובה שוב בפסוקים שציטטנו: [ב] וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. כלומר, התכלית היא חינוכית. עמדנו על כך בעבר לא אחת ואנחנו עומדים על כך שוב כי חינוך אינו מהלך חד פעמי. בתורה, חינוך הוא תהליך של חיים, שעל כן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום. כאשר מקפידים לא לחנך את עצמנו, עלולים לחטוף מכות חינוכיות, וזה מה שהתורה מצווה עלינו לזכור בכל יום, כדי שלא נחטוף.

אהבה עצמית

אצלנו, אסור להזכיר בהקשר אקטואלי את המונח 'מכה חינוכית' כי בג"צ פסק שהיא מחוץ לחוק. למזלנו, בג"צ עדיין לא פסק שאסור להתבונן במכות חינוכיות שכתובות בתורה. המונח 'חינוך' עניינו הוא התחדשות. בלשונו של רש"י לבראשית (י"ד, י"ד): והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה; וכן (משלי כב) חֲנֹךְ לַנַּעַר (במדבר ז) חנכת המזבח.

אדם המקפיד לחנך את עצמו תדיר, כלומר להתחדש בכל יום, אינו נזקק למכות חינוכיות וזהו המצב שאליו חותרת התורה. ברובד מסויים, רוב ככל מצוות התורה נועדו למטרה זו אלא שאין זה גלוי כל כך. במצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום כל היום, עניין זה גלוי לחלוטין כי הוא כל עניינה של מצווה זו. אלא שהתחדשות כזאת מחייבת מודעות טבעית כי ה' הוא האלוקים וזה לגמרי לא פשוט להגיע לכך. אז לפעמים נוחתות מכות חינוכיות.

מכה חינוכית נועדה להביא את המוכה למודעות שאותה רוצה להנחיל לו המכה. במקרה של פרעה, כמה פעמים אומר לו משה שהמכות ינחתו עליו (ח, י"ח) לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. או (ט, י"ד) בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. במלים אחרות, במכה החינוכית טמונה תועלת למוכה. הוא עשוי לשנות את דרכו כלקח מן המכה, ובכך למנוע מעצמו מכות קשות יותר.

בני ישראל במצרים לא חטפו מכות חינוכיות. הם רק נדרשו להתבונן במה שקורה למצרים המורדים במלכות ה' ולהסיק את המסקנות, כנ"ל. בבחינת 'איזהו חכם - הלמד מניסיונם של אחרים'. המצרים ממשיכים להתעקש לאחר שחטפו כבר שבע מכות; זה עלול לייאש אפילו את משה, שהרי מה כבר תעזור ההתראה?! על כן, מסביר לנו רש"י, אומר לו הקב"ה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה, וְהַתְרֵה בו. אתה תעשה את המוטל עליך ואני אדאג לתוצאות.

ומה באמת קורה למי שמתעקש לא ללמוד דבר מן המכות החינוכיות? מה שקורה זה שנוחתת מכה קשה, סופית. מכת עונש. אחרי זה כבר אין מי שיסיק משהו מן המכה.

(שמות י"א) [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה: כְּשַׁלְּחוֹ--כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. [ד] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה': כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. [ה] וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. [ו] וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. [ז] וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

לשם מה ציון הזמן המדוייק בו תתרחש המכה, מה שלא מצאנו בכל המכות שעד כאן? ובכן כאמור, מכה זו אינה מכה חינוכית, היא מכת עונשין. מכיוון שכך, לא אמורה להיות אפליה בין מצרים לבין יהודים. כל עוד המכות הן חינוכיות - האפליה מובנת. מי שכבר הגיע למודעות, לא צריך את המכה אז הוא לא מקבל אותה. כאשר צפויה מכת עונש, כאן לכאורה אין מקום לאפליה.

תופעה זו ידועה היטב מן ההיסטוריה, כולל כמובן ההיסטוריה שלנו, שבשלב מסויים צדיקים נפגעים ביחד עם הרשעים. זה קורה כי השליטה ניתנת למדת הדין, וכאשר ניתנת רשות למשחית - אינו מבחין בין צדיק לרשע. במחצית הראשונה של הלילה שולטת מדת הדין ובמחצית השניה שולטת מדת החסד. את זה ידע גם פרעה ולכן טען שמכה כזאת לא תיתכן. הוא מסרב להתחנך, ולהעניש אותו אי אפשר בלי לפגוע ביהודים. על כך קיבל תשובה שהמכה תפגע במצרים, בתפר שבין מדת הדין למדת החסד, בחצות הלילה.

והיהודים לא ייפגעו פשוט כי ה' אוהב אותם. לא הוגן ולא הגיוני, טוען פרעה, אבל 'זה מה יש' עונה לו משה. אלא שהיהודים נדרשו להקריב לא מעט כדי שיזכו להצלה זו. הם נדרשו להקריב את האליל שאותו עבדו עד אתמול וגם לעשות לעצמם ברית מילה. המסירות נפש על קיום שתי מצוות אלו, הביאה לאפליה הבוטה בינם לבין המצרים כך שהקב"ה שינה עבורם את חוקי הטבע והם לא נפגעו.

מכות חינוכיות היו לנו כבר די והותר. הגיע הזמן שנהיה חכמים ונלמד מנסיונם של אחרים, מניסיונו של פרעה מלך מצרים.

או אז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.