רבבות ילדים ונערים פתחו, כהרגלם, את מקלטי הרדיו, ביום ששי, 9 בפברואר 1962, היום לפני 45 שנה, בשעה 4 אחר-הצהריים, כדי להקשיב לתוכנית הפופולרית "קול ישראל לנוער". הם הופתעו לשמוע קריין חמור-סבר המודיע שבמקום התוכנית תשודר הודעה מיוחדת של שר האוצר, לוי אשכול. לאחר מספר דקות נדהמה כל המדינה: שר האוצר הודיע על פיחות ענק של 67% בלירה לעומת הדולר - הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
מספר שעות קודם לכן כינס ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, את הממשלה לישיבת חירום כדי לאשר את הפיחות. השרים, שלא הבינו מדוע הם נקראים לישיבה כמה שעות לפני כניסת השבת, שמעו את החדשות כמעט יחד עם כל עם ישראל. בן-גוריון, אשכול, נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ וקומץ עוזרים הצליחו לשמור בסוד את המהפך הכלכלי - מן הגדולים בהיסטוריה של ישראל.
השער הרשמי היה אז 1.80 לירות לדולר. היה זה שער בלתי ריאלי, כי מצבה הכלכלי של המדינה היה - איך לומר - בינוני ומטה. הייבוא גאה, הייצוא פיגר אחריו בהרבה והביקוש לדולרים גאה. בנק ישראל הפעיל פיקוח הדוק על מטבע חוץ, והחזקת דולרים. מטבעות זרים אחרים ו"סובריינים" (מטבעות זהב) נאסרה. השוק השחור ברחוב לילינבלום גאה, ודולר נמכר ב-2.30 עד 2.50 לירות. הממשלה, שידעה ששער החליפין אינו ריאלי, העניקה פרמיות ליצואנים ולתיירים, שהעלו לגביהם את השער ל-2.70 לירות לדולר. היה שער נפרד לכל פעולה כלכלית, וקראו לזה "מדיניות מאה השערים".
ראשי המדינה החליטו לבטל מצב זה ולקבוע שער אחד ויחיד, 3 לירות לדולר, שגם יעודד ייצוא, יגביל ייבוא, יסייע לתיירות ויקשה על ישראלים לנסוע לחו"ל. ההכנות נעשו בסודי-סודות, ורק בודדים באוצר ובבנק ישראל ידעו עליהן. כמעט כל הבכירים, שלא לדבר על הכתבניות, שערכו את ההכנות, חשבו לתומם שהם מטפלים בתוכנית כלכלית אחרת. ההסואה הייתה (כמעט) מושלמת, והיה אפילו שם קוד מטעה לפיחות הגדול. ארה"ב הסכימה, בסודיות, להעמיד לרשות ישראל סיוע כספי, אם תזדקק לו לאחר המהפך.
שמועות על פיחות היו, כמובן, כל הזמן, ולו גם מפני שהכל הבינו שהמצב של שער לא-ריאלי לא יכול להימשך. כששאלו את אשכול על פיחות, הגיב בהפתעה מדומה בנוסח: "מה פתאום? מי חושב על זה?!" לאחר מעשה טבע את האימרה הידועה, שמותר לשר אוצר לשקר בנוגע לפיחות.
אלא שככל סוד, גם זה כמעט שדלף החוצה. הנגיד הורוביץ ביקש לדווח על הפיחות גם לראשי הבנק אוף אינגלנד, וטס ללונדון. לפתע פגש, על מדרגות הכניסה לבניין המפואר,את ישראל (סבר) פלוצקר, אז כתב כלכלי צעיר ב"על המשמר". פלוצקר שאל בתמיהה את הנגיד מה הוא עושה כאן. הורוביץ המופתע הפטיר תירוץ כלשהו, ומיהר להיבלע בבניין. פלוצקר החמיץ, אולי, סקופ גדול.
ביום שישי, שעה קלה לפני כניסת השבת, הודיע שר האוצר בשידור ישיר לאומה על "תוכנית 18 הסעיפים", שבמרכזה פיחות הלירה ב-67%, ל-3 לירות לדולר. במקביל, בוטלו הפרמיות ליצואנים והטבות השער לתיירים, כך שלגביהם היה הפיחות רק 11%. בוטלו גם כל השערים האחרים ונקבע שער אחיד.
היתה גם גזירה מיידית: שטרות הכסף הוחלפו בחדשים, תוך מס של 10% על המזומנים. המשטרה הציבה מייד ולאורך כל השבת מאות שוטרים בפתח כל סניפי הבנקים, בעיקר כדי למנוע אפשרות שפקידים ייכנסו לבנק ויהפכו את המזומנים לפקדונות, שעליהם לא הוטל מס.
באופן סמלי, היתה פרשת השבוע באותה שבת "תרומה". בבתי הכנסת התלוצצו כי שר האוצר מכריח את כל בעלי המזומנים לתת תרומת מעשר של 10% לאוצר המדינה. אבל היו גם כאלו שהרוויחו: כל מי שלא האמין לאוצר חשד שיהיה פיחות, והחזיק דולרים ומטבעות זהב לא חוקיים מתחת לבלטות.
המפסידים הגדולים ביותר מהפיחות היו, אולי, רבבות זוגות צעירים ווותיקים, שלוו כספים בבנקים לקניית דירה. באותן שנים היו ההלוואות צמודות לדולר, והפיחות הגדיל את החוב לבנק בבת-אחת ב-67%. אלפי זוגות צעירים ממורמרים זעקו והפגינו. הלחץ הציבורי השפיע, והאוצר הוציא הוראה המאפשרת ללווים להמיר, תוך זמן קצוב, את בסיס ההצמדה מדולר למדד.
בין הלווים היו בנותיו של דוד טנה המנוח, אז ראש אגף השיכון (משרד השיכון של אז) במשרד העבודה, שהיה האחראי על נושא המשכנתאות. הבנות לקחו משכנתאות כדי לקנות דירות, והתמרמרו בפני אביהן על הגזירה. טנה, עובד מדינה הגון וקפדן, לא ניסה לעשות שום "תרגיל" כדי לעזור להן. הוא אמר שיהיה עליהן לשלם את ההפרשים או להמיר את ההלוואה לצמודת מדד, ככל אזרח אחר.
אלא שלאחר שנה-שנתיים היה ברור, שהפיחות הגדול נכשל בעיקרו. השגו העיקרי היה בקביעת שער אחיד ללירה. בנושאים אחרים - נכשל. אחת הסיבות לכך הייתה הקביעה שהסדר תוספת היוקר יישאר ללא שינוי. היצואנים טענו, במידה רבה של צדק, כי התוספת של 11% לשער הלירה נאכלה על-ידי ההתייקרויות ועליית שכר, שהייתה תוצאה של עליית המדד. התיירות לא גאתה, כי בוטל שער ההמרה המיוחד לתיירים. רבבות מקבלי פיצויים מגרמניה הרוויחו מהפיחות, הזרימו כסף רב לצריכה והאיצו את עלית המחירים. באמצע 1965 נקלעה המדינה למיתון הולך וגובר, שממנו נחלצה רק לאחר מלחמת ששת הימים.
הלקח העיקרי של הפיחות היה, ששוב לא מנחיתים מהלומות גרזן כאלו. ואכן, מאז ועד היום לא היה פיחות בשיעור כזה. הציבור לא האמין (ובצדק) לאוצר, שלא יהיו עוד פיחותים, ושער הדולר השחור עלה מיד ל-3.30 ל"י. ואכן, היו אחר כך עוד פיחותים, אבל ב-10% עד 15% "בלבד".
הייתה לפיחות גם תוצאה מעשית ברורה אחת, לפחות, שבה מרגישים כולם עד היום: אין (כמעט) משכנתאות צמודות למדד, והשוק עבר בעיקרו, מ-1962 ועד היום, למשכנתאות צמודות למדד.
