הכיסאות הריקים של הכנסת

והיה ויפתח תייר את הטלוויזיה בטעות בערוץ 99, ערוץ הכנסת, קרוב לוודאי שיחשוב שהמדינה שלנו, רחמנא ליצלן, מנוהלת על-ידי כיסאות. מתוך 120 מושבים מאויישים לרוב בין עשרה לעשרים מושבים. על הדוכן יושב יו"ר הכנסת הנכבדה, ומקריא את רשימת הדוברים: ח"כ א' - לא נמצא. ח"כ ב' - לא נמצא. ח"כ ג' - לא נמצא. וכך נמשכת הרשימה ונמשכת.

זה עתה צפיתי בערוץ המשמים והנכלם, שאכלס דמויות חשובות, בדיון חשוב מאין כמותו. הדיון דן בתיקון להצעת חוק חברת החשמל, ובהצבעה הראשונה אמורים חברי הכנסת [כלומר הכיסאות] להצביע אם תופרט חברת החשמל אם לאו.

ראשון הדוברים היה שר התשתיות, ח"כ בן-אליעזר. כאן המקום לציין כי במדינה מתוקנת יש טעם לפגם בכך שחבר הרשות המבצעת, הוא גם חבר הרשות המחוקקת. זה לא אתי ויש כאן ניגוד אינטרסים - שהרי הכנסת קובעת את הכללים שעל פיהם יתנהלו כל המשרדים, ולכן כשחבר כנסת הוא גם שר מצביע, הוא לעולם לא יוכל להיות אובייקטיבי כאשר ההצבעה תיגע בנושא שבו עוסק משרדו או באופן התפקוד של משרדו.

מכל מקום, השר בן-אליעזר נימק את נימוקיו, וירד מן הדוכן. יו"ר הכנסת, ח"כ קולט אביטל, החלה למנות את רשימת הדוברים שאינם.

בסופו של דבר קראה יו"ר את שמה של חברת כנסת מרשימה ונמרצת - ח"כ שלי יחימוביץ. היא פרטה את דעתה שאין להפריט את חברת החשמל, מכיוון שאז תהיה השליטה בידיהם של אנשים פרטיים שרק הרווח חשוב להם, התעריפים לא יוזלו, והעובדים יהיו פחות מסורים כי ישתכרו פחות.

ניכר כי חברת הכנסת יחימוביץ היא חברת כנסת חדשה. היא עדיין מאמינה, היא עדיין פועלת, היא עדיין אידיאליסטית, עדיין אכפת לה. אבל נראה שגם היא כבר לא מתרשמת מכך שהיא נואמת בפני כסאות.

בזמנו, כשהייתי פעילה פוליטית במרצ, אמרתי לכל מי שרק רצה לשמוע שלא ייתכן שהמדינה מנוהלת על-ידי כסאות. פטרו אותי בלא כלום - גם חברי הסיעה תירצו זאת בכך שיש ועדות המתנהלות באותה שעה בדיוק.

אין זה נוהל תקין שבאותה שעה ישנם דיונים גם בוועדות הכנסת וגם במליאה. חברי הכנסת אינם עובדים קשה כל כך שאי אפשר לארגן שבמליאה ישבו כל חברי הכנסת והועדות תכונסנה בזמנים שבהן המליאה אינה מתכנסת. עד כמה שידוע לי, הכנסת אינה עובדת יום יום. אבל המשכורות שחברי הכנסת לוקחים לעצמם גבוהות יחסית.

הדוגמא שחברי הכנסת נותנים לעם היושב בציון היא דוגמא של זלזול ושל אנוכיות. חברי הכנסת נבחרו כדי לחוקק חוקים לרווחת העם, וצריך שיהיה אכפת להם כל חוק וחוק. אפילו אם אין זה בסדר היום שלהם ואפילו אם אין זאת בתחום אחריותם.

חברי הכנסת יודעים טוב מאוד לרוץ אחר אנשים ולשכנע אותם שיצביעו עבורם, אבל כאשר מגיעה שעת המבחן, וצריך להחליט ולהצביע עבור נושא מסוים, יש דברים חשובים יותר. מה המסר המשתמע מכך? שלחבר כנסת לא איכפת כהוא זה מבוחריו, כי הוא יודע שהם יצביעו עבורו ממילא, כי כך הם התרגלו. אנו התרגלנו להצביע עבור אנשים שלא שמים עלינו, שגורלנו שווה בעיניהם כקליפת השום, שלוקחים לעצמם משכורות שמנות ופנסיה מנופחת, ובכל זאת אנחנו מצביעים עבורם.

הדבר דומה לדיני העבד העברי שדובר עליהם בפרשת משפטים. דובר שם על עבד שלמרות שנותנים לו את חירותו, הוא עדיין רוצה להמשיך להיות עבד. גם לנו יש אפשרות להיות בני חורין. זוהי זכותנו המולדת, לקבוע את גורלנו,להחליט כיצד יתנהלו חיינו. ובכל זאת אנו מוצאים את עצמנו בכל פעם עבדים לאותם המנהיגים, לאותה גברת בשינוי אדרת, רוקדים מסוממים בקרנבל מסכות אחד גדול בו המסכות מתחלפות, אך המהות נשארת.

נאמר שהעם מקבל את המנהיגים שהוא ראוי להם. פתחו כל יום את ערוץ 99 בטלוויזיה, ותראו למי הצבעתם. הצבעתם לכיסאות.