מצָפון תיפתח הרעה

הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם:
שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת
בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ:

תהילים יב: ב-ג


"הקמת בית-המשפט לחוקה כבר הייתה צריכה לקרות, אבל הראש של כולם בבחירות. כך הדיקטטורה של בג"צ ממשיכה לחגוג". דברים אלה נכתבו ב הצופה ("הערות קטנוניות") בגיליון השבת מ-6.12.2002 - היום בו פורסם במעריב תחקיר "תיק גנוסר" מאת בן כספית. לוּ היינו מדינה מתוקנת, די היה בשמץ מחומר הנפץ הזה שפורסם (עליו נאמר שם כי זהו רק "קצה הקרחון") כדי לחולל סערה ציבורית שלא היתה כמותה, סערה שהיתה גורפת הכל - מלמעלה למטה ומימין עד שמאל. אלא שכנראה אין אנו מדינה מתוקנת, לפחות לא מבחינת ה'למעלה' (קולות 'מלמטה' פשוט אינם יכולים להישמע, על-רקע הרעש מחריש האוזניים של חגיגות הדמוקרטיה הבלתי-פוסקות). בנוגע לשמאל, די ברור מדוע ולמה אינו מעוניין בחשיפת תיק גנוסר. ואילו הימין - זה עסוק בבחירות, אם כי אין זו, בוודאי, הסיבה היחידה לשיתוקו בנושא כל-כך גורלי לחיינו, למוסר ולכבוד הלאומי שלנו, ואף לעצם קיום מדינת ישראל. "הראש של כולם בבחירות" - ודיקטטורה של שחיתות ממשיכה לחגוג.

מוסר אוסלו אינו מהווה את נושא הבחירות בישראל, גם לא אוסלו כשלעצמו. לאחר שאריאל שרון ניצח בפריימריס של הליכוד ביתרון מכריע, לא רק שאוסלו קיבל בכך אישור נוסף מידי המפלגה הגדולה במדינת ישראל, הנחשבת לאוונגרד המחנה הלאומי - וזאת למרות כאלף הקורבנות של הסכם דמים זה, ולמרות שנתיים של אינתיפאדה, שלא הביאה את ראש הממשלה להגדיר את המאבק נגדה כמלחמה; בחירתו של שרון, האיש שהתחייב להקים את המדינה הפלשתינית, הביאה לכך שמצע אוסלו קפץ קפיצה אדירה קדימה, לקראת התהום הבולעת אותנו, כולנו - ללא הבדל בין ליכוד ועבודה, איחוד לאומי ומרצ, ימין ושמאל.

אוסלו והמוסר שלו לא יכולים להפוך לנושא הבחירות אפילו בעקבות "תיק גנוסר". איתות לכך היוותה התוכנית 'עובדה' של אילנה דיין ששודרה במוצאי-שבת, מיד לאחר הפרסום הנזכר. תוכנית זו, ששֵם הנושא שלה הוא סוד הכוח, הוקדשה כל-כולה לראש הממשלה. המרואיינים התרכזו בתופעה המפתיעה והמשמחת של הפיכת שרון, איש המלחמה הכוחני לשעבר, לאבי האומה, חביב השמאל הישראלי ואיש שלום מובהק.

אוסלו אינו נושא לבחירות, מכיוון שעל-רקע הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שצמחה בישראל, ולאחר שיקוימו כל הבחירות כאן, ותהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה, מנהיגי הימין פשוט יהיו חייבים להמשיך את הקו הכללי שקבע השמאל: קו שעוצב באמצעות השפה האורווליאנית שבעזרתה השמאל שולט בהתנהלות, בתודעה ובנפש מנהיגי המחנה הלאומי, ומנווט את מדיניותם, גם כאשר נבחר הימין לשלטון.

מוסר אוסלו אינו נושא לבחירות, פשוט משום שהמושגים של מוסריות והומניות, לצד המונח "דמוקרטיה", הִנם מרכז השפה האורווליאנית ובאמצעותם משליט השמאל את הקו המנחה שלו, על הימין ועל העם כולו. על-פי מילון זה "שלום" הוא בוודאי מוסרי והומני, אך "כיבוש" הוא בלתי מוסרי ואנטי-הומני בעליל - הרי 'הכיבוש משחית', והתנחלויות הן 'פשע נגד האנושות' - לא פחות. ההגדרות הנאות הללו מעניקות לגיטימיות מוסרית ללא עוררין, ומעניקות הֵיתר - מרומז או בפה מלא - הניתן ללוחמי החופש הפלשתינים המגלמים את המוסר הנעלה, בשמו רשאים הם לרצוח את המתנחלים, שהרי הללו הם "פושעים נגד האנושות" ולפיכך דמם מותר.

הנה דוגמה משובבת נפש מן העת האחרונה - אבישי לוין, ראש מועצת גני-תקווה:

בני הדור שלו ובני החוג שלו... לא נראה להם לשלוח את הילדים לשרת תחת שרון וליברמן וביבי... חלק בכלל לא מבינים למה צריך לפַנות את המתנחלים. צריך פשוט להשאיר אותם שם, ולתת לערבים לגמור אותם.

הדברים נאמרו בריאיון לארי שביט, "קץ התקווה", מוסף הארץ מיום 29.11.2002.

הפלשתינים הקרויים בישראל "מתונים", קולטים את המסר היטב ומיישמים אותו במילה ובמעשה. במצרים, נאמר לנו, ניסו נציגי הפת"ח לשכנע את נציגי החמאס שלא לבצע פיגועים נגד אזרחים בתוך ישראל. בראיונות רבים (כולל בעברית, כפי שנמסר פעמים רבות על-ידי כתב רשת-ב' אבי יששכרוב), הם הדגישו כי כוונה אצילה זו אינה חלה על המתנחלים, כיוון שמתנחלים אינם אזרחים אלא כובשי אדמות. יש לציין כי במקביל לשיחות בקהיר, התנהלו עוד שני מהלכי שלום חשובים: האחד - מבצע "יהודה תחילה" שתוכנן תחת השראה מצרית והסתיים ברצח של 12 חיילים ואזרחים בחברון; השני הוא שידור מצרי של סדרת הטלוויזיה "פרש בלי ראש" - תרגום מוצלח לשפת הקולנוע של ההתרחשויות ההיסטוריות המתוארות ביצירת הספרות המפורסמת "הפרוטוקולים של זקני ציון".

ככל הידוע לכותבת שורות אלה, לא היתה כל הודעה רשמית מצד ראש הממשלה בעניין ההפרדה בין דם לדם שעושים כלפי עם ישראל אותם "מתונים" שבעם הפלשתיני - אותם אלה שֶׁמר שרון מבטיח להגיע עִמם להסכם ולתת להם מדינה. האם שתיקתו של ראש הממשלה משדרת לעולם ולאזרחי המדינה שאין לשלטון בישראל שום בעיה מוסרית עם התופעה הזאת? האם מותר להניח כי גיבור מלחמות ישראל, אריק שרון, אימץ, ביחד עם תדמיתו החדשה, גם את הצו המוסרי האבסולוטי של אוסלו ומתכוון להקים את המדינה הפלשתינית בדיוק על-פיו? העובדה שראש הממשלה קיים ביקור תנחומים יסודי בקיבוץ מצר ולא מצא לנכון לבקר ביישוב חרמש, בו כ-10 ימים לפני הפיגוע במצר נרצחו שתי נערות ואישה, יכולה אולי להוות מעין אות שתעזור לנו בחיפוש אחר תשובה לשאלה הנשאלת. גם ההתעלמות הגמורה של שרון וממשלתו מרצח אסתר גאליה, תושבת כוכב השחר ואם לשבעה ילדים (18.11.2002) מתחברת לאותה מגמה, המעוררת סלידה ופחד בעת ובעונה אחת.

בתוכניתה של אילנה דיין הנזכרת לעיל, אמר ראש הממשלה, בתגובה לשאלה אם הוא יפַנה התנחלויות, שאולי כלל לא יהיה צורך בפינוי והן תישארנה שם אחרי שיושג הסכם. לא הייתי אומרת שתשובה זו זהה לחלוטין לדבריו של ראש מועצת גני-תקווה, אך בכל זאת נמצא מכנה משותף מסוים.

כ- 300 מיליון דולר מכספי העם הפלשתיני הועברו מחשבונם של יאסר ערפאת ומוחמד ראשיד שבבנק השווייצרי לומבארד אודייה, אל יעדים בלתי-ידועים, במהלך השנה הראשונה לאינתיפאדה. החשבון נוהל בידי הישראלים יוסי גנוסר ועזרד לב.

עזרד לב אמר כי הוא מדבר לא רק על אנשים, אלא גם על התנהלות שלטונית-לאומית:

התברר לי שתהליך השלום משחית, לא פחות מהכיבוש.

[בן כספית, "תיק גנוסר", מעריב 5.12.2002].

ובכתבה נוספת בנושא מאת דן מרגלית:

אך פרשת גנוסר אינה רק סיפור על התנהגות אישית מאכזבת. היא קריסה של שיטת הממשל הישראלית... הצורך הדחוף בחקירה ממצה חורג מן המקרה הפרטי של גנוסר ומחולשות האנוש שלו. צריך להבין כיצד יצחק רבין המנוח, שמעון פרס ואהוד ברק לא תפשו כי גנוסר אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת נציג ישראל מול ערפאת ושותף כספי אישי של ערפאת, ואפילו היה הדבר אפשרי - ההיתר שנתנו לו לעשות זאת פסול מכל וכל.

כשאר העיתונאים, גם מרגלית אינו מזכיר ברשימתו את אריאל שרון, אך מרגלית, כעיתונאי הגון, לא יכול היה שלא להזכיר את קזינו יריחו ועובדות הקשורות בו, שהתרחשו בתקופת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שרון:

... הם, ועִמם שורה ארוכה של פרקליטים שיעצו לו לא לחשוף לפני היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין את מארג עסקיו החשאיים עם הפלשתינים; ומתהוללי הקזינו ביריחו, שכזכור הוצע בשעתו להוציאו מתחום האינתיפאדה כדי שהכסף יזרום לצד הדם...
[דן מרגלית, מעריב, 6.12.2002]

מרגלית אינו מסביר בכתבה המצוטטת למי ולמה הוא מתכוון בהגדרתו "מתהוללי הקזינו ביריחו". מעניין מדוע. מדוע זה לא הוזכר שמו של אריאל שרון ברשימת ראשי הממשלה שהשתמשו בשירותיו של גנוסר? מדוע גדי סוקניק, שראיין את עזרד לב ב-5.12.2002 מיהר לקבוע - עוד לפני כל חקירה שתהיה או לא תהיה - כי שרון לא מעורב בפרשת גנוסר? מדוע אנשי תקשורת נוספים, וכן אנשי ציבור בעלי השפעה, אינם מרימים קולם ואינם שואלים שאלות ברורות בדבר האפשרות ההיפותטית שראש ממשלת ישראל המכהן, ואשר קרוב לוודאי ימשיך לכהן גם בממשלה הבאה - עלול להיות, חלילה, מעורב בהתרחשויות הקשורות בתיק גנוסר, ואפילו לא ישירות אלא באמצעות מקורביו?

יש לי הנחה מסוימת מאוד לגבי התשובה לשאלה הזו. הנָחתי היא שמרגלית ואחרים רוצים - מאוד רוצים! - בשלום. כלומר, בסוף הכיבוש. כלומר, בפינוי התנחלויות והקמת המדינה הפלשתינית. והם יודעים: את זה יכול לספק להם רק אריק שרון.

מתיישבי יש"ע, דומה שאינם מאמינים בכך כלל ועיקר. מי שלא רוצה לדעת את האמת ימציא לעצמו מנגנוני הכחשה, ומי שמעדיף שקר, הרי קל לרמותו. כזכור, שרון ביצע כבר חזרה גנרלית, אלא שהימין האשים בה את בן-אליעזר. היה זה הפינוי האלים של חוות גלעד, אשר לוּוה בהסתה ברוח של לפני ואחרי רצח רבין. למחרת הפינוי דיבר פרס בז'נבה על-כך שישראל תהיה מוכנה לפַנות יישובים, אפילו בכוח. ההצגה, שלכאורה היתה מועילה לפואד, נועדה בעצם למטרות ממלכתיות. האירופים והאמריקאים הבינו את המסר. גם הפלשתינים קלטו אותו. גל האלימות, שלא הופסק עד לעת כתיבת שורות אלו, החל להתפרץ בדיוק בעקבות אותו פינוי.

כאשר תגיע שעתו של הפינוי הגדול, אותו נועד לבצע אריק אבי האומה - איש השלום שנולד מחדש בעיני השמאל וגיבור המלחמות בעיני הימין - תקום בו-בזמן ההסתה הגדולה נגד המתנחלים, אויבי העם, פושעי המלחמה, מושחתי הכיבוש. ואז אף אחד כבר לא יעז לומר כי הפושעים האמיתיים הם מושחתי אוסלו - גנוסרים קטנים, בינוניים וגדולים עד מאוד.

בינתיים - בחירות בישראל. בחגיגות הדמוקרטיה של מפלגות המתחרות ביניהן, נשכח הטרור. איש אינו שואל מי מממן אותו, וכיצד. השאלות הללו עצובות מדי. בחגיגות הדמוקרטיה מוכרחים להיות שמח. מה שמכונה 'הימין' בישראל בוחר את 'אריק מלך ישראל' לראשות הממשלה ונזהר מלבקר אותו, שהרי הדבר עלול לשרת את השמאל. "הראש של כולם בבחירות" - ומוּסר אוסלו אינו מוזכר ואינו מהווה בהן נושא. הנושא האמיתי הוא - תפוס מקום תחת השמש. שמש השלטון. משם, מלמעלה, לא כל-כך רואים את סבל קורבנות אוסלו. שם, למעלה, מתעסקים בדברים חשובים הרבה יותר.

_____________
ד"ר רעיה אפשטיין היא מרצה למדעי המדינה. עמית-מחקר במרכז אריאל למחקרי מדיניות