ואהבת לרעך כמוך: לא בישראל

הגמרא מספרת על "נוכרי" שבא אל הלל הזקן וביקש כי ילמד אותו את "כל התורה כולה... על רגל אחת". השיב לו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו היא כל התורה כולה". דברי הלל הם ביטוי למצוות "ואהבת לרעך כמוך". מצווה זו, כך קבעו שופטי בית הלורדים באנגליה, היא הבסיס לדיני הנזיקין.

ספר החוקים, כמו יוצריו, לוקה בקוצר ראות. החוק לא יכול לצפות מראש את כל המצבים בהם נדרשת התערבותו כדי למנוע רוע. חברה המבוססת אך ורק על קוצו של חוק, סופה שתשמיד את עצמה. ספרות המדרש מסבירה את חורבנה של סדום בכך, שאנשי סדום לא עשו דבר מעבר למה שהחוק חייבם לעשות. הניכור הפך בה לנורמה. גילויי חמלה נחשבו אנטי נורמטיביים.

סכנה זו זיהו גם חכמי המשפט. על כן, במקביל לחוק החרות פיתחו את דיני הנזיקין. אלה מאפשרים לבתי המשפט להשלים את מה שהחוק לא צפה מראש. ההשלמה נעשית על בסיס המצווה היהודית "ואהבת לרעך כמוך".

אולם במדינת ישראל, והדברים נאמרים בכאב רב, המצווה שהיהדות הנחילה לעולם כולו, משתכחת במסעות של דקדקנות והתפלפלות משפטית. עד שהניכור חוזר ודוחק החוצה את החמלה. לא זו אף זו: כפי שנראה מייד, במקום בו אין ספק כי דרושה התערבות למניעת ניכור, שופטינו מתרצים את אי הפעלת דיני הנזיקין, בכך שלא קיים חוק המחייב את אהבת הרע. והרי זו בדיוק הסיבה שלשמה ניתנה בידיהם הסמכות לפתח את דיני הנזיקין.

פולריס לא רכשה ביטוח תאונות אישיות

באמצע שנות התשעים, עמד להתקיים במצריים מרוץ ראלי הפרעונים. חברת פולריס, שהחלה לייבא באותה עת אופנועי שטח מסוג KTM, ביקשה לנצל את המרוץ כדי לקדם את מכירותיה. במודעה שפרסמה בעיתונות הציעה לממן השתתפות של רוכבי שטח מטעמה במרוץ. אייל ירושלמי, נהג מרוצים חובב, נענה למודעה. במקביל, החל ירושלמי לעבוד בפולריס כמכונאי. חודשיים לאחר מכן יצא למרוץ. במהלך המרוץ אירעה תאונה קשה. ירושלמי נותר משותק בפלג גופו התחתון. מרותק לכסא גלגלים לכל ימי חייו.

או אז התברר לירושלמי כי אין מי שידאג לו. המוסד לביטוח לאומי, באישור בתי הדין לעבודה, התנער מירושלמי: התאונה לא אירעה, כלשון החוק, "תוך כדי ועקב" עבודתו של ירושלמי כמכונאי אצל פולריס. ביטוח החובה שרכשה פולריס כיסה את נהיגתו בכל מקום, חוץ מאשר במרוץ עצמו. את הביטוח המיועד לאירועים מסוג זה, ביטוח תאונות אישיות, פולריס לא רכשה עבורו.

כאשר גיבורת הסרט מיליון דולר בייבי, מגי פיצג'רלד, הפכה למשותקת, כתוצאה מפגיעה בתחרות אגרוף, לקח מאמנה הקשיש, פראנקי דאן, אחריות והתייצב לצד מיטתה יומם וליל. המאמן דאג כי תקבל את הטיפולים הטובים ביותר. הוא לא התנכר לה. הוא לא פנה ממנה והלאה כדי לדאוג לרווחיו. הוא לא החל לדקדק בסיווג היחסים עמה כדי לחלץ עצמו מאחריות לפגיעה. הוא בחר בחמלה.

לא כך נהגה פולריס לאחר שירושלמי נעשה משותק. פולריס התנכרה לירושלמי. פולריס לא לקחה כל אחריות על כך שלא רכשה עבור ירושלמי ביטוח תאונות אישיות. השופטת צפורה ברון, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, הצדיקה התנהגות זו. ירושלמי, כך קבעה, לא יצא למרוץ במסגרת תפקידו כמכונאי בפולריס. היו כאן רק יחסים שבין נותנת חסות לספורטאי. הא ותו לא.

לא נכון, קבעה השופטת אסתר חיות מבית המשפט העליון. לא כך יש לסווג את היחסים. "ההגדרה הקולעת יותר" ליחסים שבין פולריס לירושלמי היא של "מיזם משותף". פולריס רתמה למיזם את יכולתה הכלכלית. ירושלמי רתם למיזם את יכולותיו הספורטיביות. היא ציפתה לקבל תשואה כלכלית. הוא ציפה להישגים ספורטיביים.

האם העובדה שכך סיווגת את היחסים, העובדה שהתחייבתי לשאת בכל הוצאות "המיזם המשותף" והעובדה שסוכם כי ארכוש ביטוח, מוליכה לכך שאת הולכת לחייב אותי לדאוג לירושלמי משום שחסכתי ברכישת ביטוח תאונות אישיות, שאלה פולריס בחרדה.

ממש לא, קובעת השופטת חיות. אכן ביטוח תאונות אישיות, היה "ראוי ורצוי בנסיבות העניין". אבל את פולריס, לא היית צריכה לעשות דבר מעבר למה ש"היה הכרחי לעצם ההשתתפות במרוץ". ובאשר לסיכום לרכוש ביטוח - הסיכום לא התייחס במפורש לביטוח תאונות אישיות.

ביסוד הרשלנות מוטלת אחריות, ביסוד הביטוח מוטלת אחריות מוחלטת ללא אשמה

אם כך לשם מה הדיון המלומד בסיווג היחסים כמיזם משותף. אולי את הולכת לחייב אותי להושיט עזרה מכוח דיני הנזיקין, מכוח אהבת הרע, הקשתה פולריס. לא לדאוג, אמרה השופטת. אכן, כאשר מדובר בפעילות מאורגנת היוצרת סיכונים מוגברים, כמו נהיגה ספורטיבית אתגרית, ניתן לצפות שהגורמים המפיקים תועלת מהפעילות ידאגו לקיומו של ביטוח. "עריכת ביטוח עשויה להיות סטנדרט נורמטיבי ראוי ואף מתחייב". אולם, מבהירה השופטת, לא קיים כל חוק שיחייב אותך לרכוש ביטוח. חוק הנהיגה הספורטיבית נכנס לתוקף רק ביום 15.3.2007. החוק גם לא חל מחוץ לישראל. והרי מרוץ ראלי הפרעונים התקיים במצרים. בהעדר חוק, למה שתיקחי אחריות?

שמא את עומדת ללכת צעד אחד נוסף ולהחיל עלי את חובת הדאגה לירושלמי על בסיס נורמטיבי, מכוח מצוות אהבת הרע, אפילו שלא קיים חוק, נבהלה פולריס.

אכן, מסכימה השופטת, מבחינה נורמטיבית אין זה סביר שמיזם של השתתפות במרוץ אופנועים, יוצא לדרך ללא ביטוח תאונות אישיות. יחד עם זאת, הטלת חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות "מאתגרת את גבולותיה של העוולה ומעוררת חשש "זליגה" של הרשלנות אל עבר האחריות החמורה או המוחלטת". שהרי ביסוד עוולת הרשלנות מוטלת אחריות המבוססת על עקרונות של אשם. בעוד ביסוד הביטוח מוטלת אחריות מוחלטת ללא אשמה. "קביעת חובה לבטח... במסגרת עוולת הרשלנות עלולה לטשטש את הקו המפריד בין משטר של אחריות מוחלטת לבין משטר של אחריות המבוססת על עקרונות של אשם".

עם זאת קובעת השופטת, אין מקום לשלול באופן טוטאלי אפשרות של הטלת חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות. יש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. האם לגופו של עניין, המקרה של ירושלמי מצדיק הטלת חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות?

אכן, מודה השופטת, פולריס יזמה את המיזם והייתה מעורבת בקידומו באופן אינטנסיבי ביותר. פולריס סיפקה את האופנוע, חלקי החילוף, התלבושת ואף מימנה את ההוצאות הישירות ובכללן: דמי הרישום למרוץ, דמי האשרה ומעבר הגבול למצרים, חלקי חילוף לאופנוע וכן ביטוח חובה לשימוש באופנוע בישראל ובמצרים. עובד של פולריס, טכנאי במקצועו, אף נשלח על ידה ללוות את קבוצת הרוכבים אליה השתייך ירושלמי. פולריס אף עשתה רווחים על גבו של ירושלמי מפרסום נותני חסות שונים כמו חברת "דלק".

אולם, מה לעשות, חוזרת וקובעת השופטת חיות, על פולריס לא חלה חובה חוקית לערוך ביטוח. המיזם הספורטיבי המשותף נעשה בין כוחות מאוזנים. היחסים לא התאפיינו בפערי מידע. אף מבחינת חלוקת טובות ההנאה, מדובר על מיזם שממנו צפויים היו שני הצדדים להפיק רווח, האחת במישור הכלכלי והשני במישור הספורטיבי. ירושלמי השתתף בעבר, לא אחת, במרוצי אופנועים, ויכול היה להעריך את הסיכונים הכרוכים בכך ואת הנזק הכלכלי העלול להיגרם לו בהיעדר ביטוח אם יפגע.

למרות "המקרה הטרגי", כלשונם, הצטרפו השופטים נאור וגרוניס לדחיית התביעה.

בסוף המרוץ המשפטי, ירושלמי נותר לבדו. מדינת ישראל על כל מערכותיה המפוארות, נותרה מנוכרת וללא חמלה.