את מי יקבלו הפלשתינים בתמורה לגלעד שליט? יש סימנים שמרואן ברגותי יכלל ברשימת המשוחררים, ואם אומנם ישוחרר, יהא זה מהלך נכון, ובכיוון הנכון.
"הפלשתינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות", אמר פעם שגריר ישראל לשעבר באו"ם אבא אבן, אך משום מה נראה שאת אותו חידוד ניתן להטיל באותה מידה גם על ארה"ב (ראה ערך: עירק) וגם על ישראל, לפחות ביחסיה עם ההנהגה הפלשתינית. כשישראל ואמריקה מנסות להשתמש בלוגיקה מערבית כדי לפתור בעיות לבנטיניות הן מראות חוסר מודעות למנטליות הערבית שמביאה לכך שגם הן אינן מחמיצות הזדמנות להחמיץ הזדמנות. במקרה של אמריקה ושקיעתה בביצה העירקית ניתן לפחות להגיד שהיא "חדשה" במזרח התיכון ואינה בקיאה עדיין ברזי הנפש הערבית. עם ישראל לעומת זאת, לאחר קרוב ל-60 שנים כמדינה עצמאית באזור, קשה לתרץ מדוע הוא ממשיך להחמיץ הזדמנויות.
ישראל מנסה כבר שנים רבות לקבוע עובדות בשדה המוקשים של הפוליטיקה הפלשתינית, מתוך תקווה נאיבית שהיא תוכל לבחור את נציגי הערבים בשיחות עם ישראל. במשך השנים - ולפי הנחיות מראשי ממשלה ישראלים שונים - יאסר ערפאת היה: 1. מועמד לחיסול (בגין-שרון), 2. שותף אמיתי לשלום (רבין), 3. מוקצה מחמת מיאוס (שרון) או 4. סתם מוקצה (ברק ונתניהו).
לאחר שישראל וידאה את מותו המתקרב של ערפאת, נעשו ניסיונות לעזור ליורשים מקובלים על ישראל להתקרב לעיסה. הוחלט גם להוציא יורש-בפוטנציה מהתמונה: מרואן ברגותי, ראש התנזים ומפקד גדודי חללי אל-אקצה. ברגותי הובא לארץ, הועמד לדין על אחריות למעשי רצח וטרור, ונשפט לחמישה מאסרי עולם.
לפני שנת 2000 היה ברגותי - המדבר עברית שוטפת - המנהיג הפלשתיני היחיד שקרא לשיחות שלום עם ישראל. ברגותי הוא מעין משה דיין פלסשתיני - בעל כושר ארגוני מרשים וכאריזמה שופעת, ורבים ציפו שהוא יתמודד על הנשיאות לאחר מותו של ערפאת. מבחינתה של ישראל הוא שרף את סיכוייו לאחר שצירף את כוחותיו לאינתיפאדה השנייה, והיא הוציאה אותו מהמשוואה הפוליטית הפלשתינית.
להוותנו, בוש ושרון החליטו להביא דמוקרטיה לפלשתינה, והדמוקרטיה נשכה להם בישבן. הציבור הפלשתיני בחר בחמאס, והיום מייצגת את הרשות ממשלה בראשות אנשים שלעומתם ברגותי נראה כמדינאי מתון. עם כל הרצון הטוב, יותר ויותר קשה להבין מדוע ברגותי יושב בכלא ישראלי.
נתיבה בן-יהודה, בסיפרה "1948 - בין הספירות", מספרת על עלילות הגדוד השלישי של הפלמ"ח לפני קום המדינה. ב-12 בדצמבר 1947 התקיפה אחת ממחלקות הגדוד אוטובוס אזרחי ערבי בדרכו לצפת וגרמה לאבידות קשות. מפקד הגדוד - והאחראי להתקפה - היה מולה כהן, אך האחריות "המיניסטריאלית" היתה בידי יצחק רבין ויגאל אלון. למרות זאת לא הואשם יצחק רבין בשנים שחלפו באחריות להתקפה טרוריסטית על אוטובוס אזרחי. ניתן להשתמש באותו היגיון במקרה של מרואן ברגותי. שחררו אותו. ייתכן שאיתו נוכל להגיע להסדר שלום.
