סממני חג פסח

הודיענו הזוהר הקדוש עיקרון חשוב, כי "כל אדם הוא עולם קטן". וכל מה שדיברה התורה, דיברה על פנימיותו של האדם.

מעשה יציאת מצרים והגדה של פסח, מתארים שלבים רוחניים בדרכו של האדם אל דרגת ידיעת הבורא והדביקות בו. הבנת פנימיותו של הסיפור וצירוף הכוונה לצאת מהעבדות הפנימית בה אנו מצויים, יובילו אותנו בטוחות בשבילי החירות לסוד ידיעת הבורא יתברך.

הבורא והנברא

שני כוחות ניכרים בכל המציאות כולה. הבורא - כוח ההשפעה (נתינה), הוא אור האין-סוף השופע ממנו ית', וכנגדו תכונת הקבלה שנטבעה בנברא.

הרצון לקבל לעצמו, האגואיזם, הופך את חיינו למירוץ אין סופי. ברם כל הנאה שאנו מסוגלים לקבל מתוך תכונת האגואיזם שלנו, היא בטלה אל מול ההנאה בהתמזגות עם הבורא. רק מתוך השתוות הצורה, דמיון מלא לבורא, זוכה הנברא למילוי אמיתי לרצונותיו. כמ"ש מה הוא רחום אף את רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. במידה שהאדם מתקן את הרצון לקבל לעצמו שבו לתכונת ההשפעה, בדומה לבורא, הוא זוכה להשתוות הצורה עם אלוקיו ולגילויו.

"הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה'... ודווקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה" (הר' ברוך אשלג, מאמר הקשר בין פסח מצה ומרור).

סממני סדר הפסח

הסדר שבו ערוכה ההגדה מתאר את סדר התפתחותם של יכולות ההשפעה באדם. מיעוט האכילה בתחילת ליל הסדר מסמלת את הצמצום שעושה על עצמו האדם בכדי לא להשתמש בכלי הקבלה שלו עם הרצון "לקבל על-מנת לקבל", עד שמגיע לתיקונו ורוכש את הכוונה "לקבל על-מנת להשפיע".

כידוע תחילת ה"מגיד" של ההגדה במשפט "הא לחמא עניא" (זה לחם העוני). אכילת המצה מסמלת את נכונות האדם לברוח מהרצון לקבלה לעצמו שטבוע בו. על כן המצה היא סימן לגאולה העתידית. לפיכך ניתנה מצוות אכילת מצה לבני ישראל עוד בטרם גאולתם.

כך כותב בעל הסולם במאמרו וזאת ליהודה: "כי מצוות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים, והיינו על שם הגאולה העתידה להיות בחפזון. וזהו שחביב לנו להזכיר בעת אכילת מצה של עכשיו, עניין אכילת מצה של מצרים, משום שאנו נמצאים ג"כ בשעבוד, ואשר גם הכוונה שלנו במצווה זו להמשיך הגאולה העתידה להיות בבי"א על דרך אכילת אבותינו במצרים."

ובהיפוך למהות המצה, החמץ הוא הסמל לרצונות הלא מתוקנים שבאדם - הרצונות האגואיסטים. אנו מבררים (בודקים) את החמץ ומבערים אותו מקרבנו, לבל לקבל איזו הנאה בכלים הלא מתוקנים, כי הם נמצאים בהפכיות הצורה לבורא ומעקבים הגאולה.

המרור מסמל את ההרגשה המרה שמרגיש האדם בעת שמגלה שהרצון לקבל לעצמו שולט בו, ולא מאפשר לו להגיע לתכונת ההשפעה.

כידוע, אנו שותים ארבע כוסות יין. היין מסמל את האור השופע מאת הבורא ית', ופועל על האדם בשני שלבים:

א. אור המתקן את הכלים של האדם ומכינם לקבלת "אורות המילוי".
ב. אור הממלא את הכלים- התענוג מגילוי הבורא.

הסיבה ששותים ארבע כוסות היא כנגד תיקון ארבע הדרגות בהתפתחות האגואיזם האנושי: הרצון הדומם, הצומח, החי והמֵדָבֵּר שבאדם.

קורבן הפסח הוא מלשון שקירב ה' את עמו אליו ופסח על מה שטרם תוקן בם. ומתוך שפסח, זכו לגאולת מצריים.

מגלות לגאולה

הרב ברוך שלום אשלג כותב במאמרו מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה, כך: ויש באדם בחינת "אומות העולם", ויש בו בחינת "ישראל" המבקשת להגיע לאחדות הבורא וידיעתו (ישר-אל). ו"הישראל" שבאדם הוא בגלות תחת שליטת אומות העולם.

נצחיות הקיום של העם היהודי היא דווקא בהשתוות הצורה עם הבורא. הינתקות מתכונת "ישראל" שבתוכנו ושקיעתנו בעבדות "אומות העולם", מביאה את העולם הגשמי לאיזון דומה. רוממות או שפלות עם ישראל היא נגזרת ישירה מרמת החשיבות של ידיעת הבורא בעיני האדם.

דורנו השב לארץ ישראל, זכה לגאולה הגשמית שקדמה לזו הרוחנית. אולם אנו מצויים בדיספרופורציה שבין שני המצבים. בטרם השגנו את השלמות הנעלה שבדרגת "ארץ ישראל הרוחנית", בא לידי ביטוי היחס הלקוי בין הרוחניות לגשמיות באובדן הדרך, בייאוש המתגבר בנו ובעלטה עצומה כחושך מצרים.

אנו עומדים בפתחו של עידן חדש. אותה תחושת היאוש המתגברת היא אשר תביא לחיפוש מוצא, ובסופו של דבר לדרישה אמיתית להתגלות הבורא בתוכנו. הוא שנאמר בספר שמות ב,כג', "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם".

בפסח הזה יכוון כל אחד מאיתנו לצאת מחשכת המצרים הרוחנית שלו ולהדבק ולהשתוות בצורתנו לבורא, כאשר יעודנו, כי אין לו לאדם חירות, אלא זו. ועל-ידי הרצון הזה יזדמן לנו האור המחזיר למוטב, ויאיר לנו דרכנו לתיקון ולגאולה השלמה, אמן!