כאמור, מדובר בעתירה שזכתה לכמה גירסאות, אותה הגישה האגודה לזכויות האזרח בשנת 1993. העתירה הוגשה על-רקע הסדר שנהג אז כנובע מתקנות הארכיון משנת 1935, הסדר שהערים קשיים להשגת העתקי פסקי דין או מסמכים מתיקי בית משפט. התקנות אז, בטרם תוקנו בעבור השנים, קבעו כי "העיון בתיק בית משפט למי שאינו צד להליך אסור, והחריג היה מתן היתר עיון רק בהתקיים 'נימוקים מיוחדים'".

עתירה בגירסה ראשונה זו הובילה את שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, להקמת ועדה בראשות השופט יהושע גרוס לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם. המלצותיה כללו תיקון תקנת הארכיון והרחבת זכות העיון. שר המשפטים הבטיח ליישם, אך שלוש שנים לאחר מכן, כשדבר לא התרחש, עתרה האגודה שוב.

בעתירה השנייה, שבה וביקשה האגודה לבטל את חובת ההנמקה והוסיפה דרישה עדכנית, ליישם את המלצות ועדת גרוס. בשנת 1999 ניתן צו על תנאי והמדינה התחייבה כי הנושא יועלה בפני שר המשפטים דאז, ד"ר יוסי ביילין. החל תהליך של גיבוש תקנות חדשות ובטרם הסתיים, התחלף שר משפטים ועל הכסא התיישב השר מאיר שטרית.

שטרית ביקש תוספת זמן בטענה כי מדיניותו שונה מזו של קודמיו. בשנת 2003 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות המרחיבות באופן ניכר את הנגישות לתיקי בתי משפט. בין היתר הותקנה תקנה 5 המעניקה זכות עיון, ללא הנמקה, לשורה של גורמים בהם עיתונאים, חוקרים וארגונים ציבוריים. בסוף 2005 החלה היערכות במערכת בתי המשפט להעלות את כל תיקי בתי המשפט לאתר האינטרנט. פירוש הדבר כי כלל הציבור יכול לעיין בתיקים.

דיון שנערך שנה לאחר מכן, העלה כי האגודה עדיין אוחזת בעתירה בדרישה לבטל את הצורך לנמק את העיון. בשנת 2007, בעידכון של המדינה, התברר כי מנהלי בתי המשפט התחלפו וכך גם המדיניות. מנהל בתי המשפט הביע התנגדות למתן היתר עיון כללי לציבור וזאת כדי לשמור על מערכת האיזונים שנקבעה בהסדר תקנות העיון.

נקודת המוצא של בית המשפט, כתבה ביניש בהחלטה, היא שיש להתיר את העיון, ועל המבקש חובת הנמקה "קצרה ותמציתית". בעוד ש"על בעל הדין המתנגד לעיון הנטל לשכנע כי אין להתירו", כתבה. חובת ההנמקה נועדה "לבאר לבית משפט מהו האינטרס של המבקש בעיון, וזאת לצורך איזון אינטרס זה אל מול אינטרסים אחרים, בהם האינטרסים המוגנים בהוראות חקוקות אחרות כגון החריגים לסעיף 68 לחוק בתי המשפט, הוראות המגינות על הזכות לפרטיות או על זכויות אחרות. איזון זה מהווה נדבך מהותי בקבלת החלטה אודות התרת העיון בתיק".

עוד כתבה כי "במהלך השנים שחלפו מאז הוגשה העתירה דנן, חלו שינויים רבים במסגרת הנורמטיבית והמעשית החולשת על עניינה של העתירה. ההסדרים הנוגעים לעיון בתיקי בית המשפט שונו והטו את נקודת האיזון לטובת חיזוקה של זכות העיון בתיקי בית המשפט גם למי שאינם צד להליכים. במקביל, נגישותו של כלל הציבור לבתי המשפט ולהחלטותיהם גדלה לאין שעור, בין היתר באמצעות אתר האינטרנט של הרשות השופטת".

תקנות העיון הותקנו לדבריה בסמכות ו"אינן פוגעות בזכות חוקתית ומכל מקום אינן פוגעות בה שלא כדין... במצב דברים זה, ומשלא הוכחה בפנינו עילה אשר תצדיק את ביטולן של תקנות העיון, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, בלא צו להוצאות".

למרות שבית המשפט סבר כי במשך השנים ובעקבות ההתפתחויות "הוקהה עד למאוד עוקצה של העתירה" ומרבית יעדיה הושגו, בא-כוח האגודה, עו"ד דן יקיר, עמד על הדרישה לבטל את דרישת ההנמקה. לטענתו, מדובר בפגיעה בעקרון פומביות הדיון הקבוע בחוק יסוד. עוד טען כי ההנמקה "משקפת גישה לפיה אין לציבור זכות לעיין בתיקי בתי המשפט".

עמדה מתנגדת הביעו המדינה ולשכת עורכי הדין שיוצגה על-ידי עו"ד אסף פוזנר. לטענתם, התקנה הדורשת הנמקה נועדה לשמור על איזון בין עיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת לבין עיקרון ההגנה על הפרטיות.

כאמור, בסופו של דבר, בעבור מעל 10 שנים, העתירה נדחתה. בהחלטה כתבה השופטת ביניש כי זכות העיון נגזרת מעיקרון חוקתי בדבר פומביות הדיון וכי ככלל, עמדת בית המשפט היא ש"יש לאפשר לכל פרט לעיין בתיק בית משפט". עם זאת, "מדובר בזכות יחסית שיש לאזנה מול זכויות ואינטרסים שונים העלולים להפגע". בין היתר מדובר בפגיעה בזכויות ובאינטרסים של "בעלי דין ושל צדדים שלישיים ולעיתים אף של אינטרס ציבורי".

שורת האינטרסים עליה עמדה ביניש ככאלו שיש לשקול אותם מול עיקרון הפומביות - "זכות חוקתית לפרטיות, הגנה על שמו הטוב של אדם, שמירה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, הגנה על הליך שיפוטי, על סודות מסחריים, על רגשות הציבור, על האינטרס הציבורי בשימורו הפיזי של התיק, ואינטרס שבניהול המשאבים של מערכת המשפט".