העוני בישראל משנה פניו: מעוני פסיבי, רפה ואין-אוני הוא הופך לעוני אקטיבי, בוטה ולוחמני. מעוני כנוע וצייתני הוא הופך לעוני מתריס וקנטרני. לא ירחק היום - הוא כבר ממשמש ובא - שבו ייהפך העוני הזה, החריף כל-כך, לעוני אלים ודורסני.
כמעט מדי יום אנחנו מקבלים תזכורת מצמררת להיתכנות התגשמותה של תחזית קודרת זו.
העוני הופך במקומותינו מבעייתם של העניים לבעייתם של העשירים: הם אינם יכולים עוד לשכון-לבטח, ספונים בתוך בתי המידות התלת-מפלסיים, מבוצרים בטירותיהם, בה בעת שסביבם מבוססים המונים, הולכים ורבים, בעוניים המר.
העוני בישראל, אשר פעורים בה פערים בלתי-נסבלים בין מי שאין להם מה לעשות עם כל מה שיש להם, לבין מי שאין להם כל אפשרות להשיג אפילו את המעט שהם נזקקים לו לקיומם, חדל זה מכבר להיות עוני זמני ונסיבתי. הוא עוני קבוע ומהותי. הוא לא עוני טקטי. הוא עוני אסטרטגי. עוני מכונן. עוני שמגדיר זהות ומקבע אותה.
אדם לא רק חש עצמו עני, הוא מזהה עצמו ככזה. בראש/ובראשונה, לפני כל מרכיב אחר בזהותו, הוא עני. זה עוני גוזר דין, עוני חורץ קץ, עוני שסוגר ומתהדק על הצוואר כאבן ריחיים, כטבעת חנק.
עוני מקומם, מחפיר ומשפיל, זה שבו לא רק נגרע כבודו של אדם אלא נשלל ממנו לחלוטין צלמו כבן-אנוש, הוא עוני מסוכן מאין כמוהו. אדם עני, שאין לו מה להפסיד (משום שאין לו סיכוי להרוויח) לא בוחל בשום אמצעי, כדי לנסות לשרוד. איתותים מפורשים על שינוי הכיוון במגמת מאבקם של העניים אנחנו מקבלים מדי יום: אנשים על סף יאוש (ולמעשה - עמוק בתוכו) פולשים לדירות שאינן שלהם, אנשים גונבים בכל מקום שבו מתאפשר להם לגנוב. העושק והמרמה הפכו למטבע הופך לסוחר. עוד נפש אחת או שתיים - שלא נדע - שוב לא יהיה די באצבעות יד אחת, כדי למנות את מספר המאבדים עצמם לדעת בגלל מה שמכונה "המצב הכלכלי".
העוני החדש, העדכני, הוא עוניים של אנשים, אשר סביבם הולכת ונפרמת המעטפת התומכת. קריסתם של שירותי הרווחה מותירה את העניים חשופים בחזית, שבה שוב אין מוסדותיה הרשמיים של המדינה בכלל ולשכות הרווחה שלה בפרט מגינים עליהם. הם נותרים עירומים מכל ושוב אין עוד בכוחם של החמלה והחסד לסייע להם - קל וחומר להושיעם.
וכך, זולגים אל אובדנם, הם הולכים ושוקעים, מנמיכים ויורדים במורדותיו התלולים של העוני, העוני האובדני, העוני הסופני, זה אשר מדינה מתוקנת ומסודרת היתה אמורה לא להניח להם להיקלע אליו כלל ומשנקלעו אליו - לחלצם ממנו.
עמיר פרץ, יושב-ראש ההסתדרות, העומד כיום בראש מפלגה הנושאת שם מקאברי מאין כמוהו "עם אחד" (עם אחד? אנחנו?), ניבא לפני שנים אחדות את השחורה בנבואות הזעם: יום יבוא, הזהיר, והוא לא רחוק, שבו יפשטו עניים מרודים, חסרי כל ומיואשים עד מוות, על בתיהם המוגנים והממוגנים של העשירים.
זה מתחיל לקרות. הפגנתם המרדנית והסוערת של אמני ישראל בסוף השבוע שעבר סביב ביתו של שר האוצר סילבן שלום היא אות וסימן לבאות, כי אם בארזים....
ב"כיכר הלחם", שהוקמה לפני חודשים אחדים במרכזה של "כיכר המדינה" (שיותר מאשר כיכר לחם הולם אותה השם - כיכר הבאגט והקרואסון) אשר שוהים בה עניים המבקשים להתריס את עוניים ולהעיק, בעצם שהייתם במקום, על מצפונם של העשירים ולייסרו, הולך ומתפתח דפוס חדש ועדכני של עוני: עוניים של מי שמוכנים למות בעוניים המשפיל אבל אינם מוכנים עוד לשאת את חרפת החיים בחוסר כל, על כל פנים לא לפני שיגררו עמם לאבדון גם את העשירים.
