חלומותיהם של פפה ואבנרי

ב-8 במאי 2007 נערך דיון מרתק בין שני האישים המרכזיים בשמאל הישראלי, ד"ר אילן פפה ואורי אבנרי, על הפתרון האפשרי לסכסוך הישראלי פלשתיני. פפה מצדד בהקמת מדינה אחת בשטח "פלשתין" שתבטל את מדינת ישראל ותעניק אפשרות לכל מיליוני הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם לשוב לבתיהם ולאדמתם. אבנרי לעומתו ממשיך לדגול בפתרון המבוסס על שתי מדינות ומימוש חלקי בלבד של זכות השיבה של הפליטים.

על-מנת לעמוד על הויכוח בין שני האישים יוצגו להן קטעים נבחרים מהדברים שנשאו השניים והמייצגים את עיקר תפיסתם:

ד"ר אילן פפה: "לא יהיה גם פיוס ולא יהיה כאן צדק אם הפלשתינים האלה לא ישתתפו בקביעת הריבונות, הזהות והעתיד של הארץ כולה. והפיוס יתרחב כי הוא יכלול הכרה בזכות היהודים שהתיישבו כאן בכוח ליטול חלק דומה בקביעת העתיד. הבה נשתף אותם ונכבד את מאוויהם להיות שותפים איתנו במדינה אחת. הבה נבדוק את ישימות הרעיון ואת הדרך המובילה אליו - כי כבר בדקנו במשך שישים שנה את רעיון שתי המדינות והתוצאה ברורה היא: המשך הגלות, הכיבוש, הדיכוי האפליה והנישול".

אורי אבנרי: "יש קונסנזוס עולמי למען פתרון-שתי-המדינות. הוא נוצר בדרך של אלימינציה: במציאות אין פתרון אחר. אבל כדי שיתגשם, חייבת לבוא תמיכה חזקה מבפנים, מתוך הציבור הישראלי. את התמיכה הזאת אנחנו צריכים ליצור. זהו תפקידנו... נכון, 120 שנות סכסוך יצרו בציבור שלנו משקע עצום של שנאה, דעות קדומות, רגשי אשמה מודחקים, סטריאוטיפים, פחד (בעיקר פחד!) ואי-אמון מוחלט בערבים. באלה עלינו להיאבק, לשכנע את הציבור שהשלום כדאי לעתידה של מדינת-ישראל. יחד עם שינוי המצב הבינלאומי והשותפות עם העם הפלשתיני, סיכויינו להגיע לשלום גדולים".

על אף חילוקי הדעות המהותיים, מטילים שני ענקי השמאל הישראלי את האחריות העיקרית לסכסוך על הצד הישראלי "הסרבן, המדכא, הכובש והמנשל". פפה מציע לתת לפלשתינים זכות להיות שותפים מלאים לשליטה בארץ ישראל כולה, ואז לבקש מהם הכרה בזכויות היהודים שהתיישבו בארץ. לראייתו, זו הדרך היחידה להשגת פיוס לאומי אמיתי בין העמים. הנימוק העיקרי בדבריו - כל שאר הדרכים נוסו ונכשלו, ולכן כדאי לנסות דרך אחרת. פפה מאשים את ישראל בפשעים חמורים נגד העם הפלשתיני ובפשע נוסף בכך שאין היא מוכנה לבחון דרכים אחרות להעניק שוויון מלא לעם הפלשתיני.

אבנרי סבור אף הוא ששותפות עם העם הפלשתיני תגדיל את הסיכויים להגיע לשלום אמת. הדרך להשיג זאת, גם אליבא דאבנרי, עוברת דרך ישראל בלבד, באמצעות "שכנוע של הציבור הישראלי כי השלום כדאי לעתידה של מדינת ישראל". במילים אחרות - תפיסת הסרבנות הישראלית היא היא המכשול העיקרי היחיד לשלום.

פפה ואבנרי אינם מציגים כל דרישות לפלשתינים או מתנים אפשרות להגיע להסדר שלום בעמדות הצד הפלשתיני. הפלשתינים כאילו נעלמו בדבריהם המלומדים. כאילו ברור ונהיר שלו ישראל היתה נוהגת באומץ לב ומושיטה יד לשלום היתה היענות מיידית מצד הפלשתינים, ניצני השלום היו פוקעים, מזרח תיכון חדש היה שוב נראה באופק והחלומות על שחרור כל פלשתין מהים עד הנהר היו נשארים בגדר חלומות בלבד.

קראתי את כל בריהם של פפה ואבנרי פעם ופעמיים ותהיתי, האמנם אנשי אקדמיה ורוח, כפי שהם מתיימרים להיות, אינם מכירים את עמדותיהם של ראשי החמאס והפתח החוזרות ונשנות באתרי האינטרנט (גם בעברית), ומבהירות למען לא יהיה ספק, כי "החלומות הפלשתינים" הם תוכנית פעולה מעשית ולא חזון לאחרית הימים?

האם פפה ואבנרי סבורים באמת ובתמים, כי המצע האידיאולוגי של החמאס והפתח (ושאר ארגוני הטרור), מערכת החינוך המושתת על ג'יהאד נגד ישראל, אין סוף דברי הטפה לטרור, עשרות אלפי פיגועי הטרור בהם מתגאים הפלשתינים באינתיפאדה, הפיכת הטרוריסטים לגיבורי מלחמה באתוס הפלשתיני הרשמי, כל אלה שקר והונאה עצמית של הפלשתינים, אשר בסתר לבם אנשי שלום הם ומחפשים כל דרך להגיע לפיוס מלא עם ישראל?

כיצד רוצים פפה ואבנרי שנתייחס לדבריהם ברצינות ולא כאנשים תימהונים כאשר אין הם מבססים את טענותיהם על ביטויי נכונות מהצד הפלשתיני להגיע לפשרה היסטורית על חלק מפלשתין? לו קיימת נכונות כזו עמוקה בצד הפלשתיני להגיע לפשרה היסטורית על פלשתין (ויתור על חלק מהותי של פלשתין עבור מדינה יהודית ועל מימוש מלא של זכות השיבה), מדוע פפה ואבנרי נמנעים מלחשוף את זהותם של מבטאיה? האם באמת קיימת תנועת שלום עכשיו הפלשתינית? היכן היא?

שורש הבעיה מצוי בשאיפה הפלשתינית, הבלתי מתפשרת, לשחרור מלא של פלשתין ובאי הכרה בזכות העם היהודי למדינה. לסכסוך הטריטוריאלי היבטים לאומיים ודתיים עמוקים. "שותפות" כפי שמציעים פפה ואבנרי עם העם הפלשתיני, משמעותה כריכת החבל סביב צווארה של מדינת ישראל.