ראשית, אינני חשודה כמעריצה עוורת של הגברים למשפחת לפיד וחשוב - למען הגילוי הנאות - שאומר את זה.
יאיר לפיד, מלוקק, מצוחצח, נראה לי אישית שגם עם חיוך חדש (או שסתם נדמה לי? יאיר, ספר לנו...), שופע חינחונים לאורחיו, אירח את טומי לפיד (יום ג', 25.2.03). אופס... אירח את אבא שלו.
אז ככה, בהבט פמיניסטי - כמה מראיינים ראיתם שארחו את אמא שלהם? צדקתם, אפס. אבל זה בגלל שאני סובלת מפרנויה פמיניסטית קשה ולמרות שזה שאני פרנואידית, זה לא אומר שלא רודפים אחרי...
החיבוק בהיפגש אב עם בנו יכל לרגש אותי, אם לא היה קורטוב של הומור בריא בניסיונות המגושמים של השניים לחבק אחד את השני מול המצלמות. לא נראה לי, משום מה, שאלו שניים שנפגשים תמיד בחיבוק - אבל אשמח אם אתבדה.
הראיון היה סכריני עד דמעות, ונתן לטומי לפיד את הבמה שהוא אוהב - לדבר בלי שיפריעו לו, ומבלי שיזדקק לענות על קיטרוגים כלשהם. אקט הסברתי טהור. טומי הסביר, למשל, שהוא ממש לא מבדיל בין אשכנזים ללא אשכנזים, ומרגיזים אותו מי שחושבים שיש הבדל.
בהעדר אופוזיציה, אף אחד לא שאל אותו כמובן על כך שבאופן מפתיע אין כמעט לא אשכנזים ברשימה שלו. כבר כתבתי על זה בעבר: טומי לפיד מעניק לנו, העם הבור, שאפשר לעבוד עליו בעיניים בשואו טלויזיוני מבויים היטב, מימד נוסף לאמירה some of my best friends are....
עיניו של טומי גם נצצו מדמעות כשהוא אמר בפאטוס, שאי אפשר להאשים מישהו שעבר את השואה בכך שהוא מבדיל בין דם לדם (שוב, בהתייחס למיעוטים ועדות). התרגשתי ודמעתי (אבל זה לא נחשב, כי בדיוק קילפתי בצל).
יאיר, שניסה אולי למצות שאריות רחוקות של מרד נעורים באבא, הזכיר לטומי כמה הוא התעצבן שיאיר הילד אמר שהוא מאמין באלוהים. אבא ניסה לטייח ולשנות כיוון לשיחה, ואמר שהוא מכבד כל אדם באמונתו. הנושא הושתק.
המטרה - של מראית העין של ראיון נוקב - הושגה.
אז... האם נהניתי מהתוכנית? לא סבלתי, רק היה לי עצוב.
