נובמבר 2004
1.
הטלפון של יגאל שדות סוכן מוסד שנמנה עם אנשי השגרירות הישראלית בפריז השיג את יעקב זיו, גימלאי זקן מבכירי המוסד, בשעה שש בבוקר יום שלישי, תשעה בנובמבר. אותו זמן הוא לגם במטבחו קפה מריר כשהוא רובץ כהרגלו בכיסא הנכים המיוחד שלו בו השתמש ברוב שעותיו בבית. טכנאי של המוסד שיפר במרוצת השנים את הכיסא, התקין בו מנוע חשמלי ואיפשר לזיו להפעילו בתנוחות שונות, להרימו ולהורידו כרצונו; אפילו להתאימו לשיעורם של אותם שני כיסאות תלת-רגליים צרים וגבוהים שהיו סמוכים למשטח השיש הצמוד לחלון חזית ביתו, דרכו נהג להתבונן בנעשה ברחובו הצדדי והשקט בצהלה. משהיה יוצא מהבית היה דודיק עוזרו מעלה למסחרית שלו את הכיסא דרך הדלתות האחוריות. אבל בדרך-כלל בהיותו מחוץ לבית התעקש לדדות כשהוא מסתייע בקביו. זקיפות קומתו נחשבה מאד בעיניו.
פעם, לפני שנפצע ואיבד רגל וחצי כפי שתאר את מצבו כשנדרש לכך, נהג לשבת על אחד משני הכיסאות בצדה של מירה אשתו המנוחה כשהיא מעיינת בעתון 'דבר' שלה והוא ב'הארץ' שלו; היא צוחקת מקריקטורה של אריה נבון והוא משל יוסף בס. משהתאלמן ובתם עברה מהבית הקטן לדירה משלה נותר לבדו בבית הקטן ולאחר הפרישה שנכפתה עליו לפני שלוש שנים כשמלאו לו שבעים, התמכר לעיון בעיתונים, בהקשבה לתוכניות פטפטת שונות ברדיו ובצפיה בטלויזיה, בעיקר בחדשות. כאילו אסור היה לו להחמיץ שמץ ידיעה מהנעשה. אחרת חש עצמו באמת כנכה שחייו מאוסים.
הברקה שלו שסייעה להחזירו לשרות לעוד איזה פרק זמן היא שהצילה אותו משקיעה איטית למלכודת סופנית של זיקנה מנוולת. ההזדמנות האחרונה שנקלעה לפניו איפשרה לו להפגין את יכולתו כרב-אמן הנוהג לפעול מאחורי הקלעים של אלמוניות וחשאיות גמורה. אבל עדיין בכל בוקר הקפיד ללגום את הקפה הראשון שלו מול חלון המטבח כמו בחייו עם מירה אהובתו, כאילו היא ממשיכה לשבת בצדו. כששמע את הצלצול התובעני של הטלפון עדיין עיין ב'דבר המערכת'. מבלי לגרוע את מבטו מהעתון הפרוש לפניו לחץ על כפתור מערכת ההגברה שנועדה לשחרר אותו מהצורך באחיזת טלפונים, וגידף באכזבה כשהמערכת הבלתי-צפויה בזמן האחרון שוב לא הגיבה, והוא נאלץ למשוך אליו את השפופרת. מחמת שמיעתו שלקתה בשנים האחרונות הוא זיהה רק לאחר רגע את קולו המנומנם של יגאל שדות.
"ערפאת נגמר לפני שעות אחדות," דיווח יגאל בקול מנומנם.
"אתה בטוח?"
"סופי," אישר יגאל, "ראיתי אותו בבית החולים והוא היה מת לגמרי."
תשובה אופיינית, חשב זיו. היגאל הזה באמת הוכיח את אמיתות ההמלצה החמה שהיתה עליו. בן-אדם בעל קשרים מפתיעים. יכול היה להגיע כמעט לכל מקום שנדרש ובלבד שישיג את שלו. יותר שלמד להכיר אותו על-פי מבחן התוצאות יותר היה זיו שבע רצון מצירופו ליחידה המיוחדת שבימים אלה ממש השלים את הקמתה בעזרתה של נעמי רגב, המתאמת בין לשכת ראש הממשלה לקהילת המודיעין, שהזינה אותו במידע מפתיע ומדאיג ביותר. חייב היה לה תודה עמוקה על הציתה בתוכו מחדש את הרצון לעשות עוד משהו, בשביל אותה מדינה שלו, שאהב אותה עד כלות רק מתוך הרגל מחורבן.
"בתקשורת אין אפילו רמז של הודעה רשמית על המוות הזה," הוא העיר והוסיף בערבית, "כול כאלב ביג'י יומו."
יגאל השמיע צחקוק רך. "זה מפני שמבחינת אשתו סוהא בשלב הזה טוב ערפאת מת חי מערפאת חי מת."
"במלים אחרות עוד לא ניתקו אותו ממכונת ההנשמה. אז ההצגה נמשכת?" זיו הדליק סיגריה, פלט עשן ומילמל משהו על אשתו של ערפאת שעושה כרצונה. כמעט שבועיים עברו מיום שהוציאו הראיס החולה ומבולבל מהמוקטעה ברמאללה והעבירו אותו בבהילות לבית החולים הצבאי 'פרסי' בפריז.
"עוד איך נמשכת," יגאל שדות גיחך. הצוות הרפואי בבית החולים המשיך להסתיר את האמת כדרישתה של סוהא שבחסות פטרונה נשיא צרפת זרתה אימים. הפארסה הלכה והקצינה כל עוד סוהא לא סיכמה את פרטי חלוקת שלל הירושה הגדולה בינה לבין הרשות הפלשתינאית.
בעוד שדות משלים פרטים על הדרך בה הצליח לחדור לבית החולים למרות השמירה ההדוקה, המשיך זיו לעיין ב'דבר המערכת' של העתון שהתמקד בשאלה אם בעקבות מותו הצפוי של יאסר ערפאת ישנה ראש הממשלה את תוכניתו להתנתקות חד-צדדית מרצועת עזה, שחייבה עקירת ישובי גוש קטיף. התוכנית התסיסה את הארץ כאילו ירד עליה אבל כבד. האווירה העכורה שהתעבתה מיום ליום הזכירה לזיו את הימים הדחוסים שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם הפעם נתגלו במקומות שונים סיסמאות הקוראות לחיסולו של ראש הממשלה. כרזות-ענק בנוסח 'רבין מחכה לך', נתלו מעל גשרי הכבישים המרכזיים.
אפילו רבנים רודפי-תורה היו שותפים להתלהמות המסוכנת, וארסיותם נקלטה בקרב חוגים שמסוגלים היו להוציא מתוכם רוצחים אידיאולוגים והחשש לשלומו של ראש הממשלה התגבר, בעיקר נוכח חולשת האגף לאבטחת אישים שסבל מחסרונו של כוח-אדם מתאים. על רקע אותה הסתה ארסית ובעידודה של נעמי רגב נפגש זיו לבקשתו עם ראש הממשלה וחברו מילדות, והציע לחזק את מעגלי האבטחה האישית שלו באמצעות גיוס לשרות-חירום של סוכנים מהעבר, שניתן יהיה להפעילם גם בנושאים שונים שיטרידו על רקע השבר הגדול. חיזוקו של השב"כ בימים אלה, כך טען, הוא משימה לאומית.
"אני הראשון שאחזור," הבטיח זיו.
הוא לא שכח את חיוכו הדק של ראש הממשלה שהעלה את ענין גילו המופלג, והוא לא היסס להזכיר לראש הממשלה שהוא עצמו שהיה בן שבעים ושבע מבוגר ממנו בארבע שנים ואיש לא שואל אותו אם הוא כשיר. אבל כמובן שלא היה זה רק ענין של גיל מפני שראש הממשלה התייחס בעיקר לנכותו שהחמירה עם השנים. ואילו הוא רטן כי הנכות הזאת שמעולם לא עצרה את פעילותו המסועפת עד לפרישתו, לא תעצור בעדו גם הפעם; ראשו נשאר כשהיה, מבריק.
הפציעה המקוללת שראש הממשלה הזכיר אותה אירעה במלחמת ששת הימים בשישים ושבע. הג'יפ שלו עלה על מוקש והוא איבד רגל אחת מעל לברך, ואילו את השניה שהתרסקה מתחת לברך הצליחו רופאי תל-השומר להציל, אך השימוש בברך היחידה היה מוגבל וכפי שזיו נהג לומר כמלגלג על עצמו, שהיא תקועה בישבנו כמו מקל הליכה מחורבן שאי-אפשר לעקמו אלא רק לשוברו.
"משכתי את זה עד גיל שבעים," הוא אמר לראש הממשלה, "עד שנהייתי מוצג מוזיאוני שנשאר בשירות פעיל. לא רע לגמרי לקיטע מסוגי. אבל מגיע לי להמשיך כשמדובר בך ובי."
עלה בידו לקבל את הסכמת ראש הממשלה בנחיצות הגיוס המיוחד הזה, בעיקר כשהזכיר את המוני המדליפים לימין הקיצוני מתוך משרדי הממשלה בלי יוצא מהכלל, והתמקד בעובדה שאפילו לשכתו של ראש הממשלה הפכה יעד ראשון במעלה לכל המדליפים. נוצר מצב מסוכן שסיכומי כל דיון חשוב שהתקיים וכל החלטה שהתקבלה בחדרי חדרים הגיעו מיד להנהגת המתנחלים ביהודה ושומרון, ומשם קצרה היתה הדרך להעביר את תמציתם גם לקבוצות קיצוניות ביותר, להן היתה רק סמכות עליונה אחת, הרב הגאון איסר מנדלסון מבני ברק.
בעיקר הוטרד זיו מאותם אלה שכונו פותחי הדלתות, אותם אלה שהיו נכנסים ויוצאים בלשכת ראש הממשלה כעושים בביתם, כפי שנעמי התלוננה. לא היתה דלת אחת נעולה בפניהם, והתמקדה בעיקר באותו סשה רשבסקי יקיר המתנחלים, שנחשב בעל מעמד מיוחד בחוגי הימין המשיחי ובן בית מקובל בחצרו של איסר מנדלסון. שמו של רשבסקי היה מוכר לו עוד מלפני עשרות שנים כשהוא פעל בשנות השישים המוקדמות כסוכן בכיר של המוסד בשגרירות ישראל במוסקבה. רשבסקי היה אז נער מצעירי הסירובניקים המקורבים לאנדרי סחרוב פעיל זכויות האדם. אלא שמקור נוסף שלו ונכבד עד מאד בעיניו, אישר את חשדותיה של נעמי ואף חיזק אותן בהצביעו על הקשר ההדוק שבין רשבסקי עם המאפיה הרוסית, האוליגרכים המיליארדרים, ומעל לכל אלה עם האיש שבקרמלין, שדחף להחזיר לרוסיה את מעמדה הבכיר במזרח התיכון שאבד לה בימי התפרקותה של ברית המועצות.
יכולתו של רשבסקי לגייס סכומי עתק מתורמים ברחבי העולם למתנחלים הקנתה לו בקרבם עמדת השפעה נדירה עד שנחשב כמלך בגדודו. אבל המקור של זיו ציין כי האינטרפול ומשטרת ישראל מנהלים חקירה מסועפת לבקשת הבנק העולמי, שהתמקדה ברשבסקי בחשד שההתרמות שימשו לו כיסוי להלבנת מיליארדים של דולרים שחורים שהוברחו על-ידו מרוסיה לסניפי בנקים בישראל ומשם הופצו למוקדים נוספים בעולם. במקביל טען אותו מקור כי רשבסקי תומך בכספים רבים בישיבות קיצוניות ובמימון פעילותם של מקורבים לארגוני טרור יהודי ולא רק מסיבות שנובעות מאהבת ההתנחלות. אמרו כי על רקע זה היה גם יוצא ובא בחצרו של הרב איסר מנדלסון, שתמך בקבוצות האלה, ביניהן שתיים שנודעו בשאיפתן לפגוע במיתחם הקדוש בהר הבית, אלחרם אלשריף, ולזרז הקמת בית המקדש השלישי.
לעתים חשב זיו על רשבסקי במושגים של עכביש ענק הטווה רשת שמקיפה עולם ומלואו. לעתים חשב עליו כעל נחש ארסי שצריך לרוצץ בהקדם את ראשו. נעמי שיכנעה אותו כי חקירה מקיפה וחכמה סביב רשבסקי וכספיו עלולה להפתיע במידע בעל חשיבות, העלול לחרוץ לחיים את גורל ראש הממשלה. זו היתה דרכו של זיו מכבר. להניח אצבע על נקודה שאחרים התעלמו ממנה.
סביב נקודת מוצא זאת הוא החל מהרגע הראשון להגביר פעילותו תוך הקפדה רליגיוזית כמעט על מידור יחידתו מהמערכת, במגמה לבלום הדלפות, או כפי שאמר לכבות במהירות ניצוץ ראשון של בערה מסוכנת. לצורך זה הפך את ביתו הפרטי בצהלה למטה היחידה חסרת השם והזיהוי. ראשי מערכת הבטחון שצריכים היו להיות מודעים לקיומה בכדי להגיש סיוע שידרש על-ידו כינו אותה מאז בפשטות, 'יחידת זיו' ולא יותר. רוב האנשים שרתם לענין נחשבו לגיוסי חוץ. רק בודדים שהומלצו על-ידי נעמי במהלך הקמת היחידה, היו פעילי מוסד ושב"כ שאי-אפשר היה בלעדיהם ומהימנותם היתה מוכחת מעל לכל חשד.
