פרשיות "חוקת ובלק" הנקראות השנה בציבור כ"פרשיות מחוברות" על-פי מנהג יהודי תימן ["בלדי"] כוללות רק שלוש מצוות עשה הקשורות לעניין "פרה אדומה". אולם, 87 פסוקי "פרשת חוקת" [=פ"ז פסוקים, וסימנך: "מיוסדים על אדני פז", שיר השירים ה', ט"ו] ו-104 פסוקי "פרשת בלק" [=ק"ד פסוקים, וסימנך: "והייתם לי סגולה מכל העמים", שמות י"ט, ה'] כוללים מיגוון רחב היקף ביותר של נושאים ועניינים, כמו למשל: מותם של אהרון ומרים, תלונות העם על מחסור במים ו"חטאם" של משה ואהרון ב"מי מריבה", נחש הנחושת, ניצחונו של עם ישראל במלחמה נגד חלק מן העמים שישבו בעבר הירדן המזרחי, חטאם ועונשם של ישראל בבעל פעור, ניסי נחל ארנון ושירת הבאר, מעשהו הנתעב של זמרי וקנאותו של פינחס ועוד.
לצערנו, מחמת "קוצר הזמן והיריעה" לא נוכל להרחיב ולפרט. אולם, מאמרנו ידון במפגשו הראשוני של עם ישראל מול "קואליציית הרשע של שני העמים: מואב ומדיין", או ליתר דיוק: "הקואליציה השטנית של בלק ובלעם", וכדלקמן -
שש פרשיות בתורתנו הקדושה נקראות בשמותיהם של אנשים שונים: שניים - הינם יהודים עובדי ה' ויראי שמים, והם: שרה ופינחס. שניים - נענשו בצורה ישירה ובצורה עקיפה ע"י השמיים, והם: נח וקורח ושניים - אינם מבני העם היהודי, והם: יתרו ובלק. פרשת השבוע הנקראת על שמו "בלק" מלך מואב פותחת בסיפור "קואליציוני" בין מואב ומדיין שתכליתו: הבאתו של נביא הגויים, בלעם בן בעור הרשע בדחיפות אל המדבר כדי לקלל את עם ישראל הבלתי מנוצח באופן פיזי. ומדוע דווקא אותו רשע? - מפני "שכל כוחו היה בפיו ומפתחות החוכמה, חוכמת הכישוף והקסמים היו בידיו. ובזאת, היה מעולה אף יותר ממשה" [עפ"י הזוהר הקדוש חלק ג', ש"ה]. כמו כן, בלעם הרשע הוכר והיה ידוע כ"אחרון שבנביאי אומות העולם והפילוסוף הגדול שבהם" [עפ"י תנא דבי אליהו רבה כ"ח ובראשית רבה ס"ה].
וגם אמנה, שנאתו של בלעם הייתה כל כך גדולה כלפי עם ישראל שאף-על-פי שב"פה מלא" (ויש סוברים שהיה זה ב"חצי פה") אמר לשליחיו של בלק שגם "אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי, לעשות קטנה או גדולה" [במדבר כ"ב, י"ח] בלעם בעצמו, ולא ע"י עבדיו/נעריו, חבש את האתון והלך עימהם למורת רוחו של הקב"ה כדי "לבצע את משימת הקללות". בלעם הרשע, בעידודו המלא של בלק מל מואב "ניסה את מזלו" פעמיים. אולם, בחסד ה' על עמו בית ישראל, בלעם לא הצליח במשימתו הקלוקלת. הוא נכשל ומבוקשו לא הצליח בידו כי "שומר דלתות ישראל" הפך את קללותיו לברכות כפי שמעידה התורה: "... ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור. מפתור, ארם נהריים, לקללך: ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוהיך" [דברים כ"ג, ה' - ו']. ועל כן, בניסיון השלישי, בלעם נלקח אל מקום גבוה יותר, אל "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון" [במדבר כ"ג, כ"ח] ומשם הוא רואה "את ישראל שוכן לשבטיו" [במדבר כ"ד, ב']. ומה אותו רשע רואה? - הוא רואה בנייה פיזית של אוהלים ומשכנות שבהם מתגוררים עם ישראל. אולם, לא אוהלים ומשכנות רגילים. וזאת מפני שעל מגורי היהודים נאמר בדברי קודשם של חז"ל: "שאינן מעורבים (אחד עם השני) ושאין פתחיהם מכוונים זה נגד זה" [רש"י על אתר]. מיד: "ותהי עליו רוח אלוהים" ומפיו בוקעת האמרה הידועה לכל בר דעת: "מה טובו אוהליך - יעקב, משכנותיך - ישראל", כלומר: אוהליו ומשכנותיו של עם ישראל הם טובים, מיוחדים ושונים משאר האוהלים והמשכנות של אומות העולם.
ונשאלת השאלה: האם ראייתו של בלעם הרשע הייתה טכנית בלבד והוא ראה שעם ישראל שונה וטוב רק במבנה הפיזי שלהם משאר האומות והעמים? או, אולי, ייתכן לומר שהייתה בראייתו משמעות הרבה יותר עמוקה ורחבה?! ואם כן, במה באמת ניכר ייחודם?!
ונראה לנו לומר שמעיון בדברי קודשם של חז"ל אנו למדים דבר נוסף, חשוב וערכי מאד. כלומר: אוהליהם ומשכנותיהם של עם ישראל שונים הם, טובים הם ומיוחדים הם לא רק במבנה הפיזי שלהם, אלא גם במבנה הרוחני שלהם. הא כיצד?! - במבנם הפיזי - כנ"ל, ואין צורך להרחיב. ובמבנם הרוחני - בלעם רואה את "בתי הכנסיות ובתי המדרשות" המסומלים באוהלים ובמשכנות של עם ישראל. הוא רואה ה"תשדורת הרוחנית" הבוקעת מן הבתים היהודים העיקריים והאמיתיים שעליהם מובטחים אנו שלא יפסקו מישראל לעולם. קשר בל יינתק זה מובע בצורה מדהימה בדברי חז"ל [על הפסוק: "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"]: "מה ראה? - (כש) ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר אותו רשע: ראויים הללו שתשרה שכינה עליהם" [תלמוד בבלי, בבא בתרא דף ס'.]. דהיינו: בלעם רואה, בעצם, את הסמלים ואת ערכי יסוד של העם היהודי הבאים לידי ביטוי "הלכה למעשה": בלימוד התורה, בעשיית חסד, בצניעות, בתמימות, בהתקדשות ובהיטהרות.
ומעניין, שדווקא בלעם הרשע שהיה לקוי ופגום מבחינה פיזית, כפי שחז"ל תיארו: "שהיה חיגר ברגלו האחת וסומא באחת מעיניו" [תלמוד בבלי, סנהדרין דף ק"ה:] ושהיה לקוי ופגום גם מבחינה רוחנית, כמאמרם: "שבא על בהמתו, משחק בקוביא (=עצם או אבן שהשתמשו בהן להטלת גורל או למשחקי מזל, בימי קדם) והיה משתמש בנבלות הפה ובקסמים" [עפ"י המדרש הגדול לספר במדבר ג', ל"ב], דווקא הוא רואה, ובעיקר, מבין את המיוחדות הישראלית-יהודית מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית מה שאין לכל אומה ולשון עלי אדמות. דווקא אותו רשע רואה שבמחנה ישראל שוררת ואמורה לשרור אוירה של קדושה, תמימות, התקדשות והיטהרות, בבחינת: "והיה מחנך - קדוש".
ועוד נראה לנו לומר ולהוסיף שהביטוי "מחנה ישראל" הוא מותג, הוא שם נרדף, כמו גם, ביטוי רוחני לביטוי "מחנה שכינה", באם נדרוש "סמיכות מילים" של: "אוהליך" ו"משכנותיך". כלומר: המילה "משכנות" (שהם ה"אוהלים") לא תבוא במשמעות הפשטנית של שיכון (מגורים, דירה וכו'), אלא, במשמעותה הרוחנית, קרי: שכינה. רצוננו לומר: המילה שכינה היא שילוב ומיזוג של שמיים וגם ארץ, של רוח וגם גשם, אשר יבואו לידי ביטוי בצורת ערכים רוחניים נצחיים, המייחדים את עם ישראל לדורותיו ולתקופותיו במהלך אלפי שנות קיומו כ"עם האלוהים", כמו למשל: קדושה, טהרה, תורה, תפילה, חסד, צניעות ועוד. [ועיין עוד מה שכתב יפה מו"ר הרה"ג, ר' משה צבי נריה זצ"ל בספרו, "נר למאור" על פרשיות התורה: "יסוד היסודות של מחנה ישראל, זו - העמקה פנימית... כזה הוא מחנה ישראל: מרוכז אל תוכו... מופנה כלפי פנים, כלפי הקודש והמקדש..."].
ומכאן, ברורה לעין כל, דרישתה החד-משמעית והלא מתפשרת של תורתנו הקדושה, שיש לסלק ולהרחיק ממחנה ישראל, כל זכר וכל סימן של טומאה, טומאה פיזית ממש, כמו גם, טומאה רוחנית, שנאמר: "צו (ולא: אמור, דבר, בקש...) את בני ישראל - וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש: מזכר עד נקבה - תשלחו. אל מחוץ למחנה - תשלחום". ומדוע?! - "ולא יטמאו את מחניהם, אשר אני (=הקב"ה) שוכן בתוכם"[במדבר ה', א' - ג']. אין כל ספק, ששילוש השורש "שלח" הוא דבר המורה והמלמד על הדגשת עניין הסילוק וההרחקה.
ואומנם, בנייתו של "מחנה ישראל" במשך 40 שנות נדודי בני ישראל במדבר הייתה ונעשתה מן החוץ כלפי פנים, כלפי "התוך אל תוכו". בנייה זו הייתה ב"צורה מעגלית", כלומר: במעגל החיצוני, שהוא החלק האחורי ביותר - נבנו האוהלים של השבטים, או מה שידוע בכינוי: "מחנה ישראל". במעגל הפנימי יותר - נבנו האוהלים של משרתי ה', הכוהנים והלווים, או מה שידוע בכינוי: "מחנה לוויה" ובמעגל הפנימי ביותר, נבנה "אוהל המשכן", שהוא למעשה קודש הקודשים שבו שכן כבוד ארון הקודש, או מה שידוע בכינוי: "מחנה שכינה".
מכל האמור לעיל אנו למדים, שלא בכדי ושלא במקרה [המילה "מקרה", בחילוף אותיות, היא: רק מה' או ה' רקם, ודו"ק] ברכת "מה טובו אוהליך - יעקב, משכנותיך - ישראל" נשזרה ברבים מסידורי התפילה של אחינו בני עדת האשכנזים וחלק מבני עדות המזרח, ואף-על-פי שאותו רשע אמרה [יש לציין ולהעיר את תשומת לבם של הלומדים שברכה זו לא נשזרה ונכללה בסידורם של בני עדת יהודי תימן, כמו גם, בסידורו של רבנו יעקב עמדין ובמקצת בסידורם של אחרים. וזאת, דווקא מפני "שבלעם הרשע אמרה"]. מי ייתן, ומשפט חשוב ונצחי זה הפותח את "תפילת השחר" של (כמעט) כל יהודי ויהודי, בכל אתר ואתר, ישמש ויהיה לא רק "משפט פותח", אלא, ובעיקר: "משפט מנחה", משפט מאיר דרך, מנתב ומכוון לחשיבות עצמית ולחשיבה, להעצמה ולהתבוננות אמיתית, כדי שנזכה ליישום המעשי של אחד מפסוקי התורה: "כי ה' מתהלך בקרב מחניך". אמן!
שלום ומבורך!
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
