מדינת היהודים על פרשת דרכים

המדינה היהודית שוב נמצאת על פרשת דרכים: שר הביטחון שלה הוא מי 'שעשה לביתו' בשנים האחרונות מבלי שלציבור יש מושג בעד מה הוא עבד או למען מי או תמורת מה. יכול להיות שבאופן רגיל אפשר היה להתייחס אל זאת כאל סתם סמנטיקה - אבל כאשר מדובר במי שנטש את כס ראש הממשלה בחופזה תוך שהוא מטפל בימיו האחרונים שם בעניין אחד בלבד - הענקת חנינה נשיאותית למיליארדר הבורח מארק ריץ' - יש לבחון היטב בציציותיו. יש עוד לזכור שהיה זה אהוד ברק מי שהעניק זיכיון לגורמים עלומים להפיק גז מול חופי עזה. עד היום לא ידוע כיצד נפלה ההחלטה - או מי היה המרוויח הגדול ממנה.

רק על דבר אחד אי אפשר להתווכח, והוא: מה שקיבלנו בסוף הקדנציה שלו כרמטכ"ל היה צבא גדול ומסורבל ולא יעיל, ובעיקר עצלן, שקציניו הבכירים התגייסו לטובת 'תהליך אוסלו' השגוי, תוך שהם מלהגים דברי הבל על 'פיתרון מדיני' ומנגבים את הרוק מעל פניהם שאותו הם למדו להציג כטיפות של גשם; ושאת תקופת כהונתו כראש ממשלה מציינת רק הבריחה הנואלת מדרום לבנון, על מרחץ הדמים האיום ונורא שהתרחש לאחריה. את הפיאסקו שהוא השאיר אחריו אי אפשר לשכוח. לא לשכוח - ולא לסלוח.

עכשיו אהוד ברק, המתחדש עלינו לרעה, שוב יצטרך להרבה מילים 'מכובסות'. מקורביו ייאלצו לעבוד שעות נוספות. קודם כול, כדי להסביר ל-כ-ו-ל-נ-ו למה צה"ל ממשיך 'להתאפק' ולמה תוכניות 'ההתכנסות' ממשיכות להיות חלק מסדר יום מדיני-פוליטי. גם ברמת הגולן וגם ביהודה ושומרון.

דבר אחד ברור: הירי של הקטיושות לעבר קריית שמונה והירי של הקסאמים לעבר אשקלון ושדרות ומקומות אחרים בנגב לא ייפסק רק בגלל שהערבים ייבהלו מאהוד ברק. הם יודעים בדיוק מי ומה החליף את עמיר פרץ. לא אסטרטג מבריק, ואפילו לא משהו שדומה לזה, אלא סתם פוחז, שכבר הספיק להבטיח לערבים את כל 'הגדה המערבית' ואת מחציתה של ירושלים ועוד חלקים בחבל לכיש ובחולות חלוצה תמורת אי-אלה פירורים שיישארו בידי היהודים ממזרח לקו הירוק. פשוט מפחיד איזה נזק יכול לגרום אדם אחד, נהנתן, רודף בצע, לא הגון בעליל, למפעל הציוני כולו.

ועוד דבר צריך לזכור: אהוד ברק זכה מן ההפקר בתפקיד שר הביטחון. תרבות 'הארגזים והאנוסים', שעליה הוא הלין רק לפני כשנה ומשהו, כשעמיר פרץ ניצח אותו בפריימריז של מפלגת העבודה, שוב שלטה ברמה. זיופים אין ספור בקלפיות. ערבים שמצביעים לפי דרישת ראש החמולה, ללא שום קשר לשום דבר, אלא רק להבטחות ולהטבות שהבטיח ה'ראיס' פואד. תמיכה של אופורטוניסטים. הרבה טרמפיסטים פוליטיים. לא מעט שקרים והסתתרות מאחורי קבוצה גדולה של חסרי-בית אידיאולוגי. כלום מכול זה לא הפריע הפעם לאהוד ברק. גם לא העובדה שהשופט(בדימ.), אמנון סטרשנוב, יו"ר ועדת הבחירות של מיפלגת העבודה, העביר חלק מן המימצאים לחקירת המשטרה.

הרבה אוויר חם, ושתיקות ממושכות, זה מה שקיבל הציבור כ-ו-ל-ו במשרד הביטחון. אף אחד לא ממש יודע מה מסתתר בתוככי ראשו של מי שחטף, ממש כך, את הכיסא מתחת לישבנו של עמיר פרץ, או כמה הוא הרוויח בדולרים מאז שהוא ברח מדרום לבנון; נסיגה חפוזה, לא שקולה, שגרמה לנזק בלתי הפיך למדינת ישראל ולמאות הרוגים ואלפי פצועים ונכים.

מה שכן, גסות רוח תמיד הייתה חלק מאורחותיו. גם ארוגנטיות. דוחה. לא נעימה. מדיפה ריחות לא טובים. וזה האיש שאמור להוביל את המאבק נגד הטרור האיסלאמי הסוגר עלינו מכול עבר. זה המנהיג שאמור לשכנע אותנו שהוא יודע מה הוא עושה ולאן הוא מוביל אותנו. את כ-ו-ל-נ-ו.

הדברים נאמרים בהרבה כאב - ולא מתוך רצון לקנטר. בחירות לא תתקיימנה בעתיד הנראה לעין ולמעשה, אנו צפויים, כנראה, לסבול את ממשלת השחיתות עוד לא מעט זמן; ואהוד ברק הוא בהחלט חלק ממנה, אלא אם כן הוא יחשוף ברבים את מה ואת מי הוא שירת בשנים שחלפו מאז שהוא גורש מכס ראש הממשלה בבושת פנים לאחר שנה וחצי בלבד תוך שהוא נאלץ לנדוד למדינות הים שם הוא, כנראה, גם פגש כמה מאלה שהוא היטיב עימם בעת כהונתו כראש הממשלה של כ-ו-ל-נ-ו.

הקטיושות שנפלו בקריית שמונה בימים שבהם אהוד ברק מקבל את שרביט שר הביטחון הן סמליות במיוחד. הן באו להזכיר לנו כיצד זה קרה שבגבולנו הצפוני שורצים ממש על הגדר ארגוני טרור - ומה יקרה, חלילה, אם נבקש לסלק בכוח את ממשלת החמאס מגבולנו הדרומי. לא אהוד ברק הוא האיש.