על כיבוש שקרים ותמימות

בתיאור הסכסוך בינינו ובין הפלשתינים מקובלת בשיח הישראלי מטבע הלשון: "מיליונים הנתונים תחת כיבוש" אדם המגיע מפלנטה אחרת ולא נחשף לשטיפת המוח המקובלת יתקשה להבין את ההגדרה הזו גם אם ינסה לבחון אותה במונחים המקובלים בעמים אחרים.

תחילת הכיבוש כפי שהיא מתוארת בתקשורת הישראלית מתייחסת לשנת ששים ושבע כתוצאה ממלחמת ששת הימים. המצב המדיני שקדם לתקופה זו כלל את ישראל בגבולות שביתת הנשק שלא הוכרו מעולם כגבולות מדיניים, (למרות שמדינת ישראל הייתה מקבלת הכרה זו בברכה).

רצועת עזה נשלטה על-ידי המצרים, אזור ויהודה ושומרון נשלט על-ידי ממלכת ירדן שסיפחה אותו לגבולותיה ואף העניקה לתושביו אזרחות.

בהנחה שהפלשתיניים תושבי אזורים אלו אינם סוג של מצריים או ירדניים, ואף לא אוסף לא מוגדר של מהגרים מארצות שכנות, הרי שהם היו בתקופה זו נתונים תחת כיבוש.

מלחמת ששת הימים שנועדה להסיר מעלינו איום קיומי, הסתיימה כאשר ישראל כבשה את שטחי יהודה, שומרון ועזה. הכיבוש של הפלשתינים על-ידי המצרים והירדנים הסתיים והומר בממשל צבאי ישראלי.

בסופו של התהליך שנמשך שנים ארוכות, קבלו הפלשתינים ממשל עצמי שכלל כוח צבאי לא מבוטל ושחרר אותם מנוכחות שלטונית ישראלית. התהליך אמור היה בסופו של דבר להפוך את פלשתין למדינה.

מלחמת ששת הימים אם כן, הפכה בדיעבד ולמעשה ממלחמה קיומית ישראלית למלחמת השחרור של הפלשתינים. כלומר, חיילי צה"ל שלחמו בצבאות הזרים, דהינו צבא מצרים וירדן, הסירו מעל הפלשתינים את עול הכיבוש ואפשרו להם בפעם הראשונה בחייהם לפתח את אורח חייהם המיוחד ולממש את תרבותם.

זה היה שלב מרחיק לכת מצידה של ישראל, שכן בעבר היותר רחוק נטען שהבעיה הפלשתינית היא בעיקרה בעיית פליטים ולאו דווקא בעיה לאומית. ולכן, לפי התפיסה החדשה שראתה את הבעיה הלאומית כשורש הבעיה, אפשר לדחות את פיתרון בעיית הפליטים לשלב שני לאחר שתיפתר בעיית הישות הלאומית. סביר היה שהממשל העצמי יפסיק את הטרור, ויהיה עסוק בבניית מדינה.

כל העבר נסלח ונמחק, ומנהיגי הטרור קבלו לגיטימציה בין לאומית מלווה בהפקות טלוויזיה מרשימות. למרבה ההפתעה ובשונה מלאומים אחרים שקיבלו את עצמאותם, לא רק שהטרור לא נפסק, אלא שהוקמו ארגוני טרור חדשים לבקרים והמשטר המושחת שהתבסס, דרדר את מצב האוכלוסיה לשפל שלא היה כמותו.

לכאורה מצב זה ניתן היה לחיזוי, שכן, מנהיגות זו בעבר, בזמן ששהתה בלבנון זכתה לאוטונומיה לא מבוטלת ונהגה לפי אותם דפוסים. היא הייתה לגורם מרכזי בגרירת מדינה זו למלחמת אזרחים שבסופה איבדה בפועל את עצמאותה.

אם מנסים לבחון את השאלה מדוע לא מנצלים הפלשתינים את ההזדמנות שנתנה להם לממש את תרבותם, מתגנב החשש שזו בעצם תרבותם ואין להם אחרת.

הנחה זו עונה גם על השאלה מדוע סרבו הפלשתינים לראות בממלכת ירדן ששבעים אחוזים מתושביה הם פלשתינים מדינה פלשתינית. התשובה לשאלה זו פשוטה: מכיוון שהשלטון במדינה זו אינו טרוריסטי. למרות שלתושבי המדינה זכויות אזרחיות שאינן נופלות מאלו של כל אזרח ערבי במדינה שכנה יש צורך להקים מדינה פלשתינית נוספת שתהיה כלבבם.

מצב זה מטיל קושי לוגי רב למחברי מילונים: האם ניתן להגדיר את צרפת כמדינה צרפתית שכן יותר משבעים אחוזים מתושביה הם צרפתים. לפי אותם כללים צרפת היא מדינה ערבית.

בשלב זה לאחר הקמת הרשות הפלשתינית נותרו, כמו במקומות רבים בעולם, ויכוחים על שטחי ריבונות ובמהלך המשא המתן נעשה ניסיון להציע הצעות נדיבות ביותר בתחום הטריטוריאלי. אבל, ההנהגה הפלשתינית סירבה לראות בכך קץ הסכסוך שכן להסכים אפילו באופן פורמלי להפסיק את הטרור משמע שעליהם להתנער באופן פומבי מתרבותם.

יתר על כן במשך כל תקופת הקיום של הרשות הפלשתינית לא נעשה דבר לשקם את הפליטים. הדבר נובע מכך שאומללותם ועוניים של הפליטים הם כלי מרכזי במלחמתם. זהו האמצעי בעזרתו ניתן להציג את מאבקם בעיני שאר העולם כמלחמת שחרור כעם מדוכא הנאנק תחת עול הכיבוש. למרות מה שמקובל לחשוב אין מדובר בחוסר אמצעים.

למרות שהפלשתינים מפורסמים בעונים, הרי שהצליחו לגייס למלחמתם את מרבית ארצות ערב המשקיעים במלחמה זו הון עתק שהיה בכוחו לפתור את הבעיה הכלכלית של הפליטים כמה וכמה פעמים מאז תחילתו של הסכסוך. מלחמת הטרור המחרידה שפתחו בה לאחר מכן נשענת לא מעט על האהדה בעולם הסולד מכיבוש.

למרות שכתוצאה מן השלב הנוכחי של המלחמה צהל חודר לסירוגין לשטחים בשליטת הרשות הפלסטינית, הטענה שמדובר בכיבוש מחדש היא שקרית מיסודה.

יתר על כן, יש הבדל בין הגדרת ה"כיבוש" על-ידי שני הצדדים. בעוד שאמצעי התקשורת הישראליים מתייחסים לאזורים שמחוץ לגבולות ששים ושבע כאזורי כיבוש, הרי שכאשר מתבוננים באתר האינטרנט הפלשתיני - פלשתין-נט, רואים שדווקא השטח הריבוני הישראלי הוא השטח הכבוש בעיניהם ואין כמעט אזורים מיושבים כיום ביהודה ושומרון ורצועת עזה המוצגים על-ידם כישובים שהוקמו על חורבות ישובים ערביים. בדברים הללו אין כל חדש.

נשאלת השאלה אם כן כיצד ההנחה שמלחמת הטרור שנכפתה עלינו נובעת מתלאות הכיבוש, תופסת אחיזה כל כך נרחבת בציבוריות הישראלי? חלק מן התשובה נעוץ בעובדה שרק חלק קטן מן הציבור הבוגר החי כיום בישראל היה בוגר בתקופת מלחמת ששת הימים. חלקו היה קטין, חלקו נולד לאחר מכן וחלק לא מבוטל עלה ארצה רק בשני העשורים האחרונים.

המוטיבציה שלי להעלות דברים אלו על הכתב נובעת מן העובדה שבמפגשים שהיו לי לאחרונה עם בני נוער משכילים: סטודנטים, מהנדסים, קציני צבא צעירים ואנשי הוראה הסתבר לי לתדהמתי שחלקם סבורים שקווי ששים ושבע היו קווי גבול מוכרים על-ידי רוב המדינות. חלקם אפילו סברו שמעבר לקווים אלו שכנה מדינה פלשתינית שנכבשה במהלך המלחמה והמתנחלים צמאי הדם גרשו את האוכלוסיה המקומית והתיישבו במקומה.

אין לי כל הסבר מניח את הדעת מה המקור לשטיפת המוח אודות הכיבוש המשחית שלה אנו חשופים במשך מרבית הזמן בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. התשובה אינה בתחום האמת ההיסטורית. אולי התשובה כרוכה במניעים פסיכולוגיים או אולי אנתרופולוגיים?

מה צפוי בסופה של המלחמה הנוכחית? ברוב המלחמות שנלחמנו עד היום לא הוגדרו מטרות המלחמה כראוי. לא היה ספק מה יקרה אם נפסיד. פחות ברור מה יקרה לאחר שננצח. גם כיום, למרות שסיום המלחמה נראה רחוק מעטים יודעים מה צפוי לאחר מכן.

יש גודש של הגדרות ולהלן כמה מהן:
אופק מדיני; מתווה בוש או "נאום בוש"; מפת הדרכים;נאום הרצליה.

מן המלל הזה ניתן לנחש את התרחיש הבא:
לאחר שנכריע את הטרור נוכל פעם נוספת לנסות להקים מדינה פלסטינית חדשה לא מושחתת ונדאג להעניק לה יוקרה בין לאומית מחודשת.

לאחר מכן נוכל סוף סוף להגלות חלק מאזרחינו ממקום מושבם ולהפוך אותם לפליטים ("פינוי התנחלויות") ולהוכיח לעולם שאנחנו פליטים יותר טובים מן הפלשתינים.

או אז תהינה שלוש מדינות לשני עמים (כולל ירדן), הפלשתינים יוכלו לממש את תרבותם ואז לדעתי יתברר לנו פעם נוספת שמה שיש היום זו תרבותם. ויסתבר גם שפעם נוספת אנו נלחמים את מלחמת השחרור שלהם.