אפתח בגילוי נאות. בשלב מסוים, לאחר שפרופ' דוד ליבאי הודיע על התפטרותו, פנו אלי בני משפחתו של משה קצב בבקשה להצטרף לייצוגו. הואיל ומעולם לא עסקתי בסוג זה של עבירות, השבתי את פניהם ריקם. מכאן ואילך אתייחס למתקפה חסרת התקדים, שבמוקדה, תרתי משמע, ניצב היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.
רובא דרובא של מביעי הדעה לא ראה את חומר הראיות בתיק ולא עמד מעולם בפני ההחלטה האם להעמיד את פלוני לדין אם לאו. החלטה כזו חייבת להתקבל לעולם מתוך התייסרות קשה ומתוך חיבוטי נפש. שכן, כל בעל דעת רחבה יודע עד כמה כלי המשפט עלובים ועד כמה הייצור האנושי מורכב ונעלה מכל יכולת של הגדרה והכללה ואף מכל חכמה, בינה ודעת.
קרה במקרה הזה? אני מניח שהיועץ המשפטי לממשלה היה ער לסדקים, לסתירות, לפרכות ולתמיהות שבעדויות המתלוננות. אבל מזוז - בין אם הגדיר זאת כפי שאגדיר זאת להלן בין אם לאו - ידע כי האדם אינו מכונת שחזור של עברו. הוא נידון מטיבו ומטבעו ליצור את עברו בכל עת ובכל שעה מחדש. קל וחומר אמורים הדברים בקורבנות טראומה. דרכה של טראומה לעבור גלגולים וגלגולי גלגולים. הנפש הפגועה מרכיבה עליהם את השלמות המציאות ואת פרשנויותיה, כשהטופוגרפיה של אלה נקבעת לפי אטמוספרות הלחץ הפנימי בתהום האישיות. על-כן, סתירות כשלעצמן בדברי מתלוננות אינן שוללות מהימנות באופן נחרץ. מול הסתירות האלה, היתה הכחשה גורפת של ההגנה.
היום אין חולקים שההכחשה הגורפת הזו, בין אם מקבלים את גרסת קצב ובין אם לא מקבלים אותה, לא היה בה מן האמת. הלכה היא בידוע שהכחשה כזו מעצימה את גרסת המתלוננות בצורה שקשה להפריז בחשיבותה. אין לי ספק שהמבנה הזה עמד לנגד עיניו של היועץ בשלב הראשון.
יתרה מזו, במהלך החקירה אין זה מתפקידו של היועץ המשפטי לבדוק את ההודעות לפרטי פרטיהן. הוא חייב לסמוך על הדיווח של המשטרה ועל הפרקליט המלווה. בשלב הזה מפיהם הוא חי ואותם הוא שומע. יש להניח כי כאשר על כפות המאזניים ניצבו שתי אלטרנטיבות - האחת עלילת שווא והשנייה סיפור שגרעינו הוכח, כשהמתלוננות מסייעות בעצם גרסתן זו בזו בסיוע של שיטה, היה מי שסבר באמת ובתמים כי בית המשפט צריך להכריע האם הפרכות בגרסאות יורדות לשורשן ומקעקעות אותן עד גמירא, או שמא הן ניתנות להסבר. לכן, כך אני מניח, התבטא היועץ המשפטי לממשלה כפי שהתבטא בשלב הראשון.
רק בשלב השימוע, כך אני מניח, קרא מזוז כל אות וכל פסיק והצליח להתעלות על עצמו ולקבוע כי יש לצמצם את כתב האישום ולהסיר ממנו את עבירת האונס. חכמינו לימדו אותנו את הכלל הגדול "עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה", והפסיכולוגיה מלמדת אותנו מהי עוצמתו של דיסוננס קוגניטיווי. על-הרקע הזה צריך להוקיר את האומץ של היועץ ואת היושר האינטלקטואלי הנדרש לסגת מעמדות קודמות. הנסיגה הזו, כך יש להדגיש, באה רק לאחר שהנשיא חזר בו מן ההכחשה, ובכך נפל הדבק המרכזי שיכול היה להעמיד את שברי הפסיפס של עדות המתלוננות.
לאלה שעומדים כיום נבוכים ותוהים נוכח מה שנראה להם כ"פליק פלאק" לא מובן מה היה שם באמת, יאמר כי האמת לאלוקים היא, לו לבדו ואין איש בלתו. המשפט הוא אמנות מעשית דלה. בשום מקרה אין הוא יכול להפיק אמיתות ודאיות והוא לעולם טרגדיה אימננטית ובלתי נמנעת. לא רק במקרה הזה, אלא גם במקרים הנראים לציבור כמקרים פשוטים וברורים האמת היא חמקמקה. יש ונדמה לנו שהיא עומדת מאחורי הכותל, יש והיא נחזית מציצה בנו מן החרכים, לעולם, לעולם, אין היא מופיעה בהדר גאון עוזה, בשדה המכונה משפט.
אפילו במדעים, שהם התחום הקרוב ביותר אל מה שאנו מכנים "אמת", אין אנו בטוחים בה. דבר זה ידוע לא רק למדענים מקצועיים אלא לכל מי שעיין אי פעם ולו בעיון שטחי בקרל פופר או בתומאס קון. מה שהתרחש שם, בדקות שבינו לבינה, הוא מהדברים המסורים לשמיים, בבחינת הנסתרות לה' אלוקינו.
הלקח העיקרי שיש ללמוד מהפרשה הזו הוא שבניגוד למה שנאמר על אור השמש, האור הבוהק של זרקורי התקשורת, שבו מתנהלות החקירות, איננו המחטא הטוב ביותר, הוא המחטיא החמור ביותר. הוא דורס ורומס, פוגע ללא תקנה וחורץ דין בטרם משפט. חקירות אסור שתתנהלנה בחדרי חדרים ובהסתר דבר, כשמדובר באנשי ציבור, אך הן חייבות להתנהל מתוך צניעות תקשורתית. כשם שבין צניעות לפריצות קיים לעתים גבול דק מן הדק עד אין נבדק, כך הוא קו הגבול בין צניעות תקשורתית לבין פריצות תקשורתית. חקירת הנשיא שברה את כל השיאים, ועל כך כולנו חייבים להכות על חטא. החטא אינו רובץ לפתחה של התקשורת, שהרי היא איננה אלא הספק של מה שאנו רוצים בסתר, אך מכחישים אותו בגלוי.
