הנה סיפור מעניין שסיפר אחד המרצים שלי, כדי להמחיש את החשיבות בחשיבה מאקרו-כלכלית חכמה, שהיא היסוד לכל שלטון דמוקרטי או לא (כל עוד אינו משתמש בכוח ברוטלי כדי להשיג תמיכת אזרחיו):
הצאר הרוסי היה זקוק לכסף למימון אחת המלחמות שלו. לכן העלה את המיסים, ואכן הוסיף כסף לקופת הממלכה. אחרי זמן מה, עשה סיור ברחבי רוסיה, וראה שכל הציבור בוכה ומקטר על המס הגבוה. מיד חזר לארמונו והורה על הטלת מיסים נוספים.
לאחר זמן, סייר שוב ברחבי הממלכה. לתדהמתו ראה שהציבור, אותו הציבור שבכה חודש קודם, צוחק ושמח. חזר מייד הצאר לארמונו והורה להפחית מיסים.
משל למה הוא אותו צאר רוסי?
ממשלת ישראל מגבשת תוכנית כלכלית מקיפה שמטרותיה: צמצום הגירעון הממשלתי, החזרת המשק לצמיחה, החזרת המשקיעים הזרים לישראל, וסיבה נסתרת נוספת: להיענות לדרישות האמריקניות, שבבסיסן עומדת חשיבה מאקרו-כלכלה ליברלית מלאה - המושלמת ללא המרכיבים הסוציאליים. זאת כדי לקבל את הערבויות, המענקים האזרחיים, והסיוע הביטחוני, שהשאיפה שיגיעו כל סעיפי סיוע אלה לאזור 10 מיליארד הדולר.
נתונים מקדמיים: ביום ו' (14.3.03) פורסמו שני נתוני מאקרו מרכזיים: מדד המחירים לצרכן לחודש פברואר וסקירת קרן המטבע הבינלאומית על ישראל.
מדד המחירים לצרכן עלה בחודש פברואר בשיעור של 0.4%. עלייה זו משקפת קצב אינפלציה שנתי של 3.5%, בעוד יעדי האינפלציה של הממשלה הן רף עליון של 3%. קרן המטבע הבינלאומית, מעריכה שהמיתון במשק הישראלי עדיין לא הגיע לשיאו. הפתרון, על-פי קרן המטבע הבינלאומית, הוא: הפעלת התוכנית הכלכלית המתגבשת באוצר, כמובן על כל מרכיביה, ללא התייעצות עם נציגי ציבור וארגוני העובדים, והפחתה מתונה של הריבית.
אם כן, יש פתרון! ואפילו הוא כבר בשלבים אחרונים של התגבשות- סליחה, חוששני שאינני איש בשורות: הפתרון המתגבש (על-פי הפרסומים, ההדלפות והספינים שזורמים כמים ממשרד האוצר) הוא פתרון בעל ריח חזק מאד של אסאדו, או הפתרון המגוחך שספק הציעה, ספק כפתה, קרן המטבע על ארגנטינה.
קרן המטבע הבינלאומית גיבשה עבור ארגנטינה (כשזו הראתה רק סימנים ראשונים של מיתון הולך ומעמיק, ועדיין ניתן היה לעשות מעשים שיצמצמו נזקים) תוכנית כלכלית בעלת עקרונות דומים למתגבשת בארץ הקודש.
להלן עקרי התוכנית: פיטורים המוניים של עובדי ציבור, קיצוץ חד בתקציבי המשרדים הממשלתיים, הפחתת הריבית והפחתה של המיסים במשק.
והנה העם צוחק לו (משל אותו צאר הרוסי). תפטר 10,000 עובדים מהסקטור הממשלתי, תצמצם את הוצאות משרדי הממשלה, והרי: ירידה חדה ביכולת הקניה של הציבור הישראלי (בגלל העלייה באבטלה והירידה בהיקפי ההכנסות של הציבור), צמצום הפעילות במפעלים תעשייתים המספקים מוצרים למדינה, כמו המפעלים המייצרים ציוד ביטחוני (אפילו שניתן לייבא אותו במחירים זולים יותר מארצות המזרח), צמצום הפעילות של בתי הדפוס האזרחיים הפרטיים (שמדפיסים עבור הממשלה את הטפסים השנואים כל כך) וכן הלאה.
אלו רק מספר מצומצם מאד של דוגמאות לתגובת שרשרת שעלולה להתרחש במשק הישראלי, מה שיביא לגל פיטורים מהסקטור הפרטי שיתגלגל לתחומי המסחר והשירותים (הרי לאנשים לא יהיה כסף לרכוש מותרות וכן הלאה), ושוב - גל פיטורים ואנא אנו באים.
התחושה היא, שאפילו שעיקרה של המדיניות היא נכונה: יש לצמצם את הסקטור הממשלתי, להפחית בהוצאות הממשלה, להפחית מיסים ולתת לכלכלה לעשות את שלה. הבעיה - העיתוי של התוכנית הכלכלית הקיצונית כל כך, כשהמשק נמצא כבר בעומקו של מיתון אכזרי, הבעיות הביטחוניות מאיימות להתגבר, וידרשו הזרמת כספים ולא קיצוץ.
ומה אומר לנו מדד המחירים לצרכן לחודש פברואר: המחירים עולים, ובעיקר בסעיפים שיש לממשלה שליטה עליהם כמו חשמל ומזון מסובסד (פירות וירקות מסובסדים באמצעות אי גביית מע"מ עליהם), ועלויות שכר הלימוד בגני הילדים. מה עוד עלה? מחירי הדיור ואחזקת הדירה. מה ירד? מחירי ההלבשה וההנעלה ומוצרי המותרות.
המשמעות של נתונים אלה היא, שהציבור מוציא יותר כסף על מוצרים שהם בגדר החובה, ומוציא פחות על מוצרים שהם מותרות. טבעי? לא, בכלל לא. הרי רק השבוע התבשרנו על פדיונות עתק בקופות הגמל וקרנות ההשתלמות, וכל מי שעיניו בראשו והוא מסתובב במרכזי הקניות והבילוי רואה את בתי הקפה, הפאבים, המסעדות והחנויות עמוסים כמעט לעייפה. אז מה לעזאזל קורה כאן?
התשובה היא פשוטה. הולכת ומתפתחת לה תרבות של שוק שחור. מאז ומעולם היה שוק שחור, אבל כשהמצב הכלכלי-ביטחוני-פוליטי מידרדר, אנשים רוצים את הכסף שלהם ביד ובמזומן, או ברכוש שקל לממש אותו. הכוונה היא, אמון הציבור במערכת השלטונית הולך ונחלש. וככל שתכביד הממשלה את ידה על הציבור, הרי הוא יברח לה, והכנסות לא תדווחנה ולא יגבה עליהן מס - הרי אנשים לא מורידים באופן דרסטי (לפחות לא כל כך מהר) את רמת החיים שלהם, אלא מפחיתים במתינות את רמת חייהם.
מזכיר משהו? ארגנטינה!!
אותו ציבור שהאמין לתמיכת קרן המטבע והממשלים האירופים והאמריקנים, אותו הציבור שהאמין למנהיגיו ולא משך את כספו מהבנקים, היה זה שסבל, ואף פשט בהמוניו על מרכזי השלטון כשהחלה הקריסה הגדולה.
דווקא עכשיו, על הממשלה לנהוג במתינות, לגבש תוכנית כלכלית ארוכת טווח - רפורמה מבנית, כפי שאוהבים לקרוא לזה, שתופעל בחקיקת יסוד, נאמר בעוד שלוש שנים, ובטווח הקצר למצוא את הדרך להזרמת כסף למשק (שלא באמצעות הדפסה של שטרות) אלא באמצעות פרויקטים לאומיים, כמו החלפת מלאי החירום של המשק הישראלי והשמדה או מיחזור המלאי שתוקפו עומד לפוג, פרויקט פריסה ושיפור תשתיות שונות ברחבי הארץ וכן הלאה.
לתוכנית הכלכלית ארוכת הטווח יש להשיג הסכמה מוחלטת של הציבור, באמצעות ההסתדרות וכל המפלגות המרכיבות את בית הנבחרים. זאת משום שהפעלת תוכנית כלכלית שתוביל לשינויים מבניים באמצעות חקיקה ראשית, או חקיקת יסוד, תחייב ציות של מרבית הציבור.
אל למנהיגות לשכוח: קול המון כקול שד"י - אל תטילו גזירות שקיים חשש כבד שהציבור לא יעמוד בהם.
