ביניש בונה היכל בצלמה ובדמותה

תשעה משופטי בית המשפט העליון פורשים בקדנציה זו (של הממשלה) מבית המשפט העליון. שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד יזכה, אם יסיים את הקדנציה בתפקיד זה ואם יצליח לעשות את רצונו, להוביל את המהפכה האזרחית-חוקתית הגדולה ביותר בישראל. בידי לפיד נפלה איפוא זכות גדולה שאין לזלזל בה - להוביל "שינוי" אמיתי, הגדול ביותר שנקרא בפניו של שר בודד ונציג מפלגה-שותפה בקואליציה.

המינויים שיבוצעו על-ידי הוועדה לבחירת שופטים, ובראשה לפיד, הם שיכריעו את פניה של מערכת המשפט לשנים רבות. ללפיד אין זמן רב ללמוד את המערכת. הזמן אינו עומד מלכת. את בשורת המינויים צריך להתחיל כבר עכשיו, עם פרישתם השנה של השופטים שלמה לוין (פרש), ופרישתם הקרובה של יצחק אנגלרד (אפריל) וטובה שטרסברג-כהן (מאי). בשנת 2004 יפרשו דליה דורנר ותיאודור אור; שנה לאחר מכן (2005) יעקב טירקל ואליהו מצא; ובשנת 2006 - מישאל חשין והנשיא, אהרן ברק.

אלא שגם לפיד, מתברר, כבר מראה סימנים של קוצר ראות. עם כניסתו לתפקיד הודיע השר החדש על כוונתו להפסיק את הנוהג הבלתי תקין, שלפיו תפקיד נשיא בית המשפט העליון מובטח לשופט הוותיק ביותר. אלא מה, בנשימה אחת הוסיף לפיד, כי השינוי לא יחול על הנשיא הבא, אלא על זה שיבוא אחריו. משמע, כיוון שעתה מדובר בכך שהשופטת דורית בייניש היא שתחליף את הנשיא ברק (2006) וכיוון שמדובר באישה צעירה יחסית (61), הרי שאנו מדברים על שינוי בתחום זה בעוד תשע שנים(!). ובמונחים של מערכת מוסדית, מדובר הרי בשינוי עתידני, שגם הוא יכול שלא לצאת אל הפועל. ספק אם בוחרי שינוי התכוונו לרפורמות כאלה כששמו בקלפי את הפתק. ספק אם הם מסכימים לכך, במיוחד לאור המהפכה הגדולה שמוביל לפיד במשרד הדתות: לפרק תוך שנה את המשרד שהקים דוד בן-גוריון ולהעביר את הטיפול בשירותי דת לרשויות מקומיות.

השינוי לא יבוצע בקרוב

לפיד החליט ללכת של שינוי בתחום שלעיל, ואף הודיע על כך לנשיא ברק, לנוכח תפיסתו כי מינוי שופט בית המשפט העליון לכהונת נשיא הבית - רק בזכות הוותק שלו, אינה נכונה ואינה תקינה. בצדק טוען לפיד כי המינוי צריך להיעשות על-ידי הוועדה לבחירת שופטים, שתבחן מי השופט הראוי ביותר לתפקיד זה. כישורים, לא קשרים; מקצועיות, לא ותק.

ובכל זאת, אמר לפיד, השינוי לא יבוצע בקרוב, היינו: לא מהמינוי הקרוב במקום ברק שיפרוש, אלא רק לאחר סיום כהונתה של בייניש. הנימוק של לפיד לריקוד מוזר זה: להימנע מפגיעה מבייניש. הדעת נותנת כי איש ציבור יראה לפניו את טובת הציבור בכללותו, שזכאי (הציבור) לקבל בתפקיד נשיא את השופט הטוב ביותר שיש במערכת, ולא יעדיף את טובתו של אדם אחד - יהיה רם ונישא ככל שיהא. הרי גם המצדדים במינויה של בייניש, וגם אלה הפרשנים הנזעקים להגן על מקומה המובטח, כנשיא, טוענים, לכל היותר, כי מינויה מובטח, כביכול, בשל הנוהג המקובל; ולא מכוח חוק, כללים או תקנות. ובכל הכבוד, גם אם מדובר בפגיעה בבייניש, הדעת נותנת כי שר משפטים יראה לפניו את טובת הציבור. הלא כן?

לו היה מדובר רק בכיבודים (תקן של נשיא, למשל לצורך משכורת), ניחא. אלא שכאן מדובר, מטבע הדברים, על שופט ראשון בין שווים, ועל מי שאמור להנהיג את מערכת השיפוט כולה, ובכלל - מדובר באדם שאמור להיות דוגמה ומופת לציבור כולו, על כל חלקיו (כן כן, גם דתיים וגם חרדים, וגם ערבים וגם מזרחים). מסיבות אלה ניתן להניח כי הליך בחירה לכהונת נשיא הוא ההליך הראוי, ואת זאת מבין היטב לפיד. אך למרות זאת, הוא מבקש לדחות את הסדר הנכון בתשע שנים. ובפשטות: להשאיר את הבעיה לשר שיבוא אחריו.

בייניש כבר בוחשת

הבעיה שמשאיר לפיד לשרים הבאים אחריו ולציבור בכללותו היא האפשרות שהוא פותח כבר עתה לבייניש: לבנות את בית המשפט העליון בצלמה. לפיד גילה טפח בעניין זה, כאשר סיפר בראיון לעמיתי יוסי לוי ("מעריב", 7.3.03) כי בייניש ביקשה פגישה עימו בנושא המינויים הצפויים. הוא גם התנדב להסביר מדוע נעתר לבקשה. "ברור שבנוסף לברק אני אתייעץ גם עם בייניש, היא תהיה הנשיאה בעוד שלוש שנים, והיא תצטרך לעבוד עם השופטים האלה". הנה כי כן: עוד בטרם מונתה, כבר ניתנת לבייניש האפשרות להשפיע, יותר מאשר שופטים אחרים, על המינויים שבפתח.

הנה אנחנו כבר שומעים על התנגדותה למינוי פרופ' נילי כהן, לשעבר רקטור אוניברסיטת תל אביב ("היא לא תוכל לעבוד איתה"), ועל כך שהיא אינה תומכת במינוי היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין - שומו שמים, מינויו עכשיו עלול להצניחו לכהונת נשיא אחרי בייניש; ועל כך שהיא מעדיפה את ידידתה פרקליטת המדינה, עדנה ארבל ועוד ועוד. בקיצור: בייניש כבר בוחשת, בידיעתו ו/או בהסכמתו של ברק, במינויים העומדים על הפרק. למעשה היא מבקשת בית משפט עליון בצלמה. היא הרי הנשיא הבאה.

הבעיה בנושא זה היא איפוא כפולה ומכופלת. כי זאת יש לזכור: לבייניש לא יצא שם של עילוי בתחום המשפטי (כפי שיצא לנשיא אהרן ברק), ולעילוי משפטי, כמו ברק, ניתן לסלוח על אי אלה תכונות בעייתיות (פזרנות, נקודות חסרות בניהול). שמה הלך לפניה במיוחד לנוכח זאת שידעה היטב והצליחה לתמרן בכירים ממנה, כמו יצחק זמיר, שכיהן בתקופתה כיועץ המשפטי לממשלה, ומונה לפניה לבית המשפט העליון.

תופעה מדאיגה ומעוותת

בייניש ידעה היטב להקיף עצמה בבעלי תפקידים שסרו למרותה, תרתי משמע. היא גם ידעה להשתמש בעיתונות, בשירותה, ולהפוך עיתונאים לכתבי חצרה. הסימביוטיקה הנראית כיום במשולש משטרה-עיתונות-פרקליטות, תופעה מדאיגה ומעוותת, החלה בזמנה ובעידודה.

מקרה או לא, בתפקידה כפרקליטת המדינה עמדו נשים בראש שמונה פרקליטויות המחוז (למעט אחד, עו"ד משה לדור). היא שלטה ללא עוררין ומי שלא ציית נאלץ ללכת. בין הרבים והטובים שפרשו מהמערכת ניתן למנות את רנאטו יראק, שהיה מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות; אליהו בן-טובים, שהיה מנהל המחלקה לענייני עבודה (מונה מאוחר יותר למנכ"ל משרד מברק המדינה); יאיר הורוביץ, שהיה אחד מעורכי הדין הבכירים במחלקה הפלילית; חיים ברנזון, שהיה מנהל המחלקה הפיסקלית; דניס גולדמן, שהיה מנהל המחלקה הבין-לאומית בפרקליטות ועוד ועוד.

מי שהזהיר מפניה של בייניש הוא לא אחר ממאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון עד 1995. כדאי אולי ללפיד לנהל שיחה קצרה עם שמגר. שמגר לא רק התריע, אלא עשה מעשה: הוא טירפד את מינויה לבית המשפט העליון. רק לאחר שפרש זכתה בייניש במינוי. נסיבות המינוי אז - לו היתה עיתונות אמיתית בישראל - היו יכולות לעורר בקלות אז והיום שאלות נוקבות, על המחטף שבוצע.

המינוי נעשה כזכור, עוד בטרם נשלמו ימי האבל (שבעה) על הירצחו של יצחק רבין ז"ל. הפניות אל השר דאז, דוד ליבאי, לדחות את התכנסות הוועדה לבחירת שופטים למועד מאוחר יותר, לא הועילו.