ערעור שהוגש נגד עו"ד
יחזקאל ביניש (בעלה של נשיאת בית המשפט העליון,
דורית ביניש) על-ידי בנימין נגר, נדחה בבית המשפט העליון מנימוק להתיישנות (25.03.2010).
המערער בנימין נגר המיוצג שיוצג על-ידי עו"ד ג'ורדון ברק ערער על החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה על-הסף את התביעה נגד יחזקאל ביניש שיוצג על-ידי עו"ד עמוס שניצקי, גם כן בגין התיישנות - על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
נגר, אשר תבע את ביניש, חוייב בבית המשפט המחוזי ובעליון לפצות את ביניש בסך של עשרת אלפים שקלים בגין הוצאות משפט.
בנימין נגר ביקש לחייב את יחזקאל ביניש בפיצויים בסך ארבעה מיליון שקלים בשל מעשיו ומחדליו. לטענת נגר, ביניש התחייב להגיש תביעת בוררות למוסד לבוררות עסקית באנגליה נגד חברת Polaroid באמצעות משרד עורכי דין אנגלי שנשכר לשם כך, אולם לא עשה כן.
בנוסף טען נגר כי ביניש לא דאג לגביית הוצאות לטובתו במסגרת ההליך המשפטי שניהל נגד פולרויד, עד שלבסוף נדחתה בקשת תשלום ההוצאות בבית המשפט האנגלי.
כתב התביעה נדחה כאמור על-הסף משום טענת ההתיישנות. משמעות הדחייה על-הסף היא שאין דנים כלל בתביעה משום התיישנות, כך שלמעשה אין הכרעה ביחס לעובדות המקרה כלל. החלטת בית המשפט המחוזי מתבססת על חוק ההתיישנות אשר קובע כי העילה מתיישנת לאחר שבע שנים.
מסמכים שהוצגו לבית המשפט מראים כי העילה נוצרה ונודעה לנגר עוד בשנת 1994, כאשר את התביעה הוא הגיש כ-13 שנה אחרי. לאור זאת נקבע כי העילה התיישנה.
נגר טען, מצידו, כי העילה לא התיישנה משום שתביעתו לא נכנסה לגדר סעיף 7 לחוק ההתיישנות. המדובר במעשי מרמה והונאה, טען, לכן הוא נכנס לטענתו לחריגים, ויש להתחיל את מרוץ ההתיישנות מרגע היוודע העילה.
שופטי בית המשפט העליון
אליקים רובינשטיין,
יורם דנציגר, ו
סלים ג'ובראן קבעו פה-אחד, כי נגר לא הצליח להוכיח שנסיבות המקרה נודעו לו רק בשנת 2000, משום שלא צירף תצהיר שיתמוך בתביעתו. כמו-כן נקבע שהמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט לא מצביעים על-כך שמעשיו של ביניש מהווים מעשה או מחדל שנמשך, כפי שמתבקש מכוח חוק ההתיישנות בכדי להיכנס אל החריגים בחוק. משום כך נדחתה התביעה על-הסף ונקבעו לביניש הוצאות משפט בסך עשרת אלפים שקלים.
השופט רובינשטיין שכתב את פסק הדין סיים את החלטתו באמירה: "צר לי גם כי הצעתנו להסדר מוסכם מכובד בין הצדדים לא עלתה יפה, כי אולי היה בכך כדי למתן תחושות כבדות בנסיבות."