התובעת בתיה כרמון מנצלת את מעמדה הציבורי ואת הבמה הציבורית שניתנה לה, כדי להגיב לפרסומים בידיעות אחרונות בעניינה; התובעת אינה בוחלת בדבר (לרבות טענות נקלות) על-מנת לנסות ולבסס תביעתה. טענותיה הנוגעות למניעים נסתרים כביכול של הנתבעים גובלות בשערורייה של ממש.
דברים אלה טוענים עתה ידיעות אחרונות, העורך האחראי של העיתון, ארנון מוזס, העורך, משה ורדי, והעיתונאים מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי, בכתב הגנה שהגישו - בו הם מבקשים לדחות, על הסף, את תביעתה של בתיה כרמון. הנתבעים מיוצגים על-ידי עורכי הדין מיבי מוזר ושירה בריק; התובעת מיוצגת על-ידי עו"ד יעקב רובין.
לטענתם, נגד בתיה כרמון נכתבו ופורסמו, בין היתר בעיתון הארץ, שורה של פרסומים המצביעים על דמותה - כפי שזו השתקפה גם בידיעות אחרונות. זו תדמיתה של התובעת, כפי שהיא עצמה מודה בה, נטען. נוכח כל האמור, מחוויר הפרסום נשוא התביעה, ותמוה מה מצאה לנכון התובעת לתבוע את הנתבעים בגין הפרסום נשוא התביעה.
לטענת הנתבעים, התובעת עשתה לעצמה דין בתקשורת, ובהם הגיבה לפרסומים אודותיה בידיעות אחרונות. התובעת ניצלה את מעמדה הציבורי ואת הבמה הציבורית שניתנה לה, כדי להגיב לפרסום נשוא התביעה.
הנתבעים טוענים, כי שירבוב שמה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס לכתב התביעה [ראו קישור] - נושא שגם קיבל ביטוי ברשת האינטרנט - מהווה דוגמא לסוג טענות מגונה ביותר שיכול להעלות תובע בכתב תביעתו, ללא ביסוס וללא הצדקה ממשית, זולת ניסיון עקר לחזק טענות שהוא מודע לחולשתן. התובעת, הם טוענים, מנצלת את החיסיון המוענק על-פי חוק איסור לשון הרע לכתבי טענות, ועושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.
הנתבעים טוענים, כי אין שחר ואין יסוד לכל הטענות שמעלה התובעת כאילו מניעים נסתרים של הנתבעים, הם שהביאו כתיבת הכתבות בעניינה. הנתבעים טוענים, כי הפרסומים בעניינה נכונים הם, וכי הם נעשו בתוקף תפקידים של גילת וגרייבסקי כתחקירנים בעיתון ידיעות אחרונות.
