האם נותרו פרות קדושות בסרטי שואה?

הבמאי הנערץ וחסר האלוהים לקח את ז'אנר הכלאיים שנראה ב"התנגדות" וערך לו טיפול בסגנון טרנטינו. הרבה יותר קלוז-אפים של קרקפות גרמניות והרבה הרבה פחות דיוק היסטורי. כולל הדרך בה הסתיימה מלחמת העולם השנייה. סרטו של טרנטינו הלך הכי רחוק אי-פעם בכל הנוגע לפנטזיית היהודי הנוקם, ויחד עם "התנגדות" הפך את 2009 לשנה בה אקשן מחריש אוזניים ומנקר עיניים בסרט שואה היה חם עד כדי כך, שאפילו האטומים והמנותקים מטקס האוסקר היו מוכרחים להתייחס אליו. “ממזרים" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל כל הקטגוריות הראשיות, כאשר כריסטוף וולץ קטף פסלון יחיד אך מוצדק עבור גילום דמותו של אחד הנאצים הכי מעוררי חלחלה שראו הצופים. האקדמיה האמריקנית לקולנוע התעלמה מהקרקס המערבוני שעשה טרנטינו משואת העם היהודי, אשר למעשה לא ממש הוזכרה בסרט, והתייחסה אך ורק לעובדה כי מדובר בז'אנר החביב עליה. שהרי כולם יודעים שמועמדות לאוסקר מובטחת לכל סרט אשר יסוב סביב הנושא הרגיש עבור היהודים המקשישים השולטים בהוליווד.

מצד אחד, קשה להתעלם מעירוב לא טבעי של ז'אנרים הוליוודיים מבדרים עם תת-הז'אנר של סרטים העוסקים או מתרחשים בתקופת השואה. “התנגדות", אשר הוקרן בארץ בתחילת השנה שעברה, היה סרט על פליטים יהודיים ביערות בלארוס, אך בעיקר היווה שחזור של לוחמה פרטיזנית נוטפת אקשן ודם נאצי. הוסיפו לכך את העובדה שהאחים ביילסקי, מנהיגי המחתרת גולמו בידי דניאל קרייג, ג'יימס בונד הנוכחי, וליאב שרייבר, אשר באותו הקיץ נצפה גם באקשיונר "אקס-מן: המקור - וולברין".

הבמאי אד זוויק (“לגעת ביהלום”) הפך במכוון ספר של חוקרת היסטוריה לסרט פעולה על יהודים לוחמניים הסוטרים ללחיים הסמוקות מזחיחות של הנאצים. ואיך אפשר לדבר על לוחמים יהודיים המתנכלים לצריהם ומטילים עליהם מורא גדול, מבלי להזכיר סרט נוסף אשר מילא אולמות בסוף אשתקד. “ממזרים חסרי כבוד" מאת קוונטין "ספרי היסטוריה זה לחנונים" טרנטינו.

גם בשנת 2008, השתחל סרט שואה לחמישיית המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ואף הוא זכה בקטגוריית המשחק. “נער קריאה" הוציא מקייט ווינסלט הופעה שווה זהב, כקצינת אס.אס. המנהלת רומן עם נער מתבגר. גם במקרה הזה מדובר באיזו שבירה לכאורה של טאבו, כאשר עירום, סקס ואפילו פדופיליה השתרבבו לדרמה המתרחשת בחלקה בתקופת השואה. טרוניות רבות הושמעו כנגד טומאת הסרט הנ”ל. דומות באופיין לקובלנות שהופנו כלפי "החיים יפים", עוד חביב אוסקרים, אשר העז לערבב שואה וקומדיה.

אולם, אם נעשה כמצוות יום השואה והגבורה ורק לרגע אחד נזכור ונכבד את ההיסטוריה של כולנו, נגלה שוב כי ממש כמו הבומרנג, גם היא תמיד חוזרת. רוצים סקס וסטיות במחנות השמדה? צפו בסרטו המאלף של ארי ליבסקר, “סטאלגים", החושף את חוברות הקומיקס מלאות התועבה המזוכיסטית אשר הופצו עוד בזמן המלחמה. חושבים שטרנטינו היה הראשון? כנראה שכחתם את "הנועזים בעורף האוייב", “12 הנועזים"' “הבריחה מסוביבור" או אפילו "Von Ryan's Express” אשר שווק תחת הסלוגן "פרנק סינטרה מכסח את הנאצים!”. שלא לדבר על סרטי טראש כמו "Surf Nazis Must Die”.

אם במבט הומוריסטי או ציני על האירוע המחריד ביותר במאה ה-20 עסקינן, אפשר להזכיר הרבה סרטים אשר הקדימו את "החיים יפים" משנת 1997. את "המפיקים" (1968) של מל ברוקס, “סטאלג 17” (1953) של בילי ווילדר וכמובן "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין אשר הוקרן בימי המלחמה עצמה, 1940, ליתר דיוק. כולם שילבו מידה של ארסיות ותכנים הומוריסטיים עם הנושא המורכב. אבל כולם זכרו מאין באו ומהי המשמעות ההיסטורית והרגישה של השואה.

הבעיה אינה בסרטים. הם רק משקפים את המציאות, שהלכה והקצינה. מציאות בה המילה "שואה" איבדה כמעט לחלוטין מעוצמתה וכוח ההרתעה שלה. מדובר הרי ברצח עם, ובמקרה של העם היהודי בחיסול השיטתי, הקר והמתוכנן ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית. ברם, כיום נדמית איזו קלות בה כל אחד מדביק את המילה לזוועה הקרובה לליבו. בין אם מדובר בצמחונים, שמאלנים, מתנחלים או כל אדם שאינו מסכים עם זולתו, האופן שבו "נאצי" נורה אל עבר אויב כלשהו מזלזל ומחליא עשרות מונים מכל טרנטינו שרוצה לסגור חשבון עם היטלר על מסך הקולנוע. אולי כדאי שביום השואה הנוכחי, בכל דרך בה יבחר כל אחד מאיתנו לציין אותו, ייעשה מאמץ אמיתי לזכור את המשמעות והגודל האמיתיים של השואה. ואם אפשר, גם לא לשכוח.