מי יפענח את תעלומת ההספד האלמוני

לבית לוחמי הגטאות נמסר לאחרונה עזבונו של אריה (לייבל) קוריסקי, דמות מפתח בימים לאחר השואה. קוריסקי עמד בראש 'הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים', ארגון שהוקם על-ידי תנועות הנוער והתנועות הציוניות במטרה לפדות ילדים יהודיים ממנזרים וכנסיות.

קוריסקי, שאיבד את אשתו ובתו במהלך השואה, עמד בראש הארגון משנת 1946 ועד 1948, שנת עלייתו לישראל. לאחר מותו של קוריסקי, מסר בנו, משה, את עיזבון אביו לבית לוחמי הגטאות.

להפתעת עובדי הארכיון בראשותו של יוסי שביט, בין המסמכים הרבים בעיזבון נמצא גם מכתב ביידיש שכתב אב לבנו שנהרג במלחמת ששת הימים, שנה לאחר מותו. על גב המכתב המרגש כתב לייבל קוריסקי "נמסר על-ידי גיטה ציפליוביץ, מי כתב אותו?".

זהויות האב והבן אינן ידועות, אך במכתב כותב האב לבנו: "כאשר קראתי את העיתונים על גבורתך, כאשר ראיתי בכל מקום את תמונתך, כאשר שמעתי סביב איך כל העם מזכיר את שמך בגאווה".

עובדי בית לוחמי הגטאות תירגמו את המסמך במלואו ומצאו מכתב מרגש ומיוחד, גדוש בערכים ואהבת הארץ. האם תיפתר תעלומת ההספד ותתגלה זהות האב והחייל אשר נכתב על גבורתו בכל העיתונים? רמי הוכמן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות ועובדי הבית מקווים שעל-ידי פרסום המכתב תיפתר התעלומה.

להלן קטעים מתוך המכתב:

"בני! היום הוא יום זיכרון לנפילת הגבורה שלך במלחמת ששת הימים של ישראל...

"כל אדם יש לו את שמחותיו ועצבותו. סביבי ישנם אנשים טובים. הם יכולים להשתתף בצערי. הם יכולים להבין אותי, אך אינם יכולים להרגיש את כאבי, כמוני. כי זה הכאב שלי ואני לא אתן אותו לאף אחד. אני שומר עליו שלא יעזוב אותי, כי הוא איננו מרשה לי לשכוח אותך, בני שלי! רק אתה, בני, תוכל להבין אותי! רק אתה תוכל להשתתף בצערי בלילות שימורים שלי, רק אתה יכול לראות איך דמי מטפטף מלבי השסוע...

"לא! זה איננו נכון! אתה לא תוכל להבין את זה, אתה לא יכול לראות, אינך יכול להרגיש - כי אינך יותר, בני יקירי. וכאשר אמך נפטרה נשארת לי רכושי היחיד בעולם. לא היה בשבילי דבר יותר טוב, יותר יפה, חכם יותר. ועכשיו אתה איננו!...

"אני מוכרח להתוודות לפניך, בני! כאשר גדלת והתחלת לבלות ערבים שלמים עם חבריך, ולהשאיר אותי לבד - קנאתי, כעסתי עליך. אל תכעס עלי, בני, על שחטאתי לפניך. ובבת אחת הפכת לבוגר. וכאשר ראיתיך במדי חייל, לא הבנתי איך זה שלא שמתי לב שהנך כבר בוגר? עמדת מולי, יפה, גבוה, עם חיוך על השפתיים. עמד מולי חייל יהודי של צבא עברי. נדמה לי, בני, שמפניך קרן חיוך מאושר. בני - חייל!...

"אני לא בכיתי. בני, הסבר לי מדוע לא בכיתי? מדוע בלבי התעוררו רגשות אחרים? מה חנק והרגיע את כאבי? רגשות גאווה, רגשות גדלות, וסלח לי, רגשות של גאווה. כאשר קראתי את העיתונים על גבורתך, כאשר ראיתי בכל מקום את תמונתך, כאשר שמעתי סביב איך כל העם מזכיר את שמך בגאווה, רגש חדש, לא מובן, הקיף את נשמתי. התחשק לי לרוץ ברחובות ולצעוק: זה הוא בני!...

"ילדי, הרגשותיי חממו את הכאב הקר כקרח. אני לא יכולתי כלל להבין. איך לא שמתי לב לפני זה איזה בן גדל אצלי! הרי אני הייתי כל חיי אביו של גיבור! עתה אני חושב שהכאב שלי איננו נובע רק מאי שובך, אלא גם מזה שהעלבתי אותך, לא הבנתי אותך, לא נתתי לך את הכבוד הראוי, לא הרכנתי את ראשי האפור לגדולתך...

"אך עתה אני מתחיל להבין שרק הודות לילדים כאלה, כמוך, אנחנו יכולים לחיות בשקט במדינה שלנו, לבנות בתים, לשתול עצים ולא לפחוד מפני גורלנו. בימי הקיץ החמים, ביום הזיכרון, כאשר מצטלצלות משפתיי מילות הקדיש, אין הם אלה מילות של כאב. זהו שיר הלל לאלוהים שיצר עלי אדמות עם כל כך יפה וגיבורים יהודיים כמו בני! כמו בני..."