בעיתוי מעורר חשד, בלשון המעטה, יוצאים היום שני התותחים הכבדים של היומונים מעריב וידיעות אחרונות, בקמפיין מעורר בחילה של דה-לגיטימציה ורצח אופי לחשב הכללי ירון זליכה, במאמץ להצדיק את הדחתו על-ידי שר האוצר רוני בר-און, מלחך פנכתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. עיתונות בולשביקית מגוייסת כמו במשטרים החשוכים ביותר.
העורך הראשי אמנון דנקנר, וחתן פרס ישראל נחום ברנע, שוכחים לפתע את התחרות בין עיתוניהם, כשהמטרה מקדשת את כל האמצעים לחסל את האויב המשותף להם ולראש הממשלה שהם חפצים כל כך ביקרו, ושהחשב הכללי העז להחשידו במעשי שחיתות.
שני העיתונאים הבכירים נחשפים במלוא קלונם כאחרוני הכתבלבים המונעים כמריונטות בידי ראש הממשלה ואנשי חצרו. חסרי בושה הם מתחרים ביניהם מי ייטיב להשמיץ ולהכפיש את זליכה.
דנקנר: "מותר למוסד ממשלתי לחשוב שמכיוון שקשה לחיות עם האיש ופועלו, מכיוון שהוא זורע פירוד ומדון בצמרת המשרד... אין בעיה שילך הביתה... במקום אחר הוא מסביר את מעשיו של זליכה לקורא הנבער: "בד-בבד עם הבנתו של זליכה כי הכל מוכן לפיטוריו, גילה את מכרה הזהב של השחיתות לכאורה במכרז בל"ל". ראוי להזכיר לדנקנר כי היו ימים בהם הוא עצמו חפר במעמקי אותו "מכרה זהב" שהוא לועג לו היום, כאשר הוא הוביל את מעריב בראש מסע צלב נגד השחיתות, במאות אלפי סטיקרים שהופצו ברחבי הארץ בסיסמא: "איפה הבושה?". ואיפה הבושה שלך היום מר דנקנר?
דנקנר אינו מסתפק בזליכה, הוא לועג גם לעורך הדין שלו בועז בן צור: "שבוודאי תשמעו אותו הרבה מדבר בלהט בשמו של לקוחו החדש... רק משום שבן-צור כל כך מוכשר ויודע לשכנע מכל אחד, משני צדי הפה שלו". האם לדעתו המלומדת של דנקנר עורך דין אינו חייב לדבר בלהט בשמו של לקוחו?
חתן פרס ישראל עולה על מתחרהו העורך הראשי וחושף (כמובן בעיתוי המתאים, ומעניין גם מי הוא המקור) סקופ' עיתונאי, בו ברוב ציניות הוא מנגן על הנימים הרגישים ביותר שלנו, כאשר הוא מספר על מעשה עוולה לכאורה של זליכה, כשמנע מהורים שכולים לקבל כספים שהגיעו להם לכאורה: "זליכה הוא פקיד שהכוח עלה לו לראש. הוא איש מסוכן, חסר מעצורים..."המכתב (המנמק את הסירוב, ג.ג.) מלמד כמה יוהרה, ילדותיות, וכמה רשעות אצורות בצדיק הזה".
ואתם צמד הצדיקים, בכירי עיתונאי ישראל, עבדיו הנרצעים של ראש הממשלה, שהשתן עלה לראשכם, נקראים לשנן את דבריו של ברנע: "אתם עיתונאים שהכוח עלה לכם לראש, אתם אנשים מסוכנים וחסרי מעצורים הרומסים בראש חוצות את הדיבר החשוב ביותר של המקצוע שלכם שהוא "זכות הציבור לדעת", אולם זכות זו היא בעירבון מוגבל משום שהיא כפופה לאג'נדה של דנקנר וברנע, הנחשפים היום במלוא עליבותם.
