"דומה כי המערערת עצמה לא ביקשה מהעירייה יותר מאשר הכרה - להבדיל מהוקרה שהדרך להשגתה היא בערוצים חברתיים ופוליטיים - בחברי הקהילה הגאה ובחברותיה כקבוצה העומדת בפני עצמה לצד קבוצות אחרות בקשת הצבעים העירונית. ההיסטוריה של היחסים בין הצדדים מעלה כי כף ידה המושטת לתמיכה של המערערת פגשה, פעם אחר פעם, את כף ידה הקמוצה של העירייה". כך קבע (יום ג', 14.09.10) שופט בית משפט העליון,
יצחק עמית, בערעור שהגיש "הבית הפתוח" בירושלים (המהווה את ביתה של הקהילה הגאה בעיר) על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 10.11.08, שלא לתקצב את הבית הפתוח בעיר.
היחסים העכורים בין עירית ירושלים - המזוהה יותר מכל עם מגזרים כגון המגזר החרדי והמגזר הדתי לאומי - לבין הקהילה הגאה - הינם בגדר סוד גלוי. בעוד שפעילות הקהילה הגאה מתוקצבת בכל עיר ואם בישראל - עם דגש על עירית תל אביב, אשר מתקצבת את "המרכז הגאה" בגן מאיר, עירית ירושלים הינה יוצאת דופן בסירובה ארוך השנים לקתצב את פעילותה של הקהילה ההומולסבית בעיר.
סוד גלוי אחר, הוא שבכדי לתקצב גופים, ארגונים ועמותות, מייצרת העירייה קריטריונים לקבלת תמיכות, אלא מאי, לעיתים קריטריונים אלו משורטטים באופן מכוון כך שארגון זה או אחר, אשר העירייה חפצה בייקרו, יקבל תמיכה - ואילו ארגון שהעירייה אינה חפצה בייקרו - והקהילה ההומולסבית הינה ארגון שכזה - לא יקבל תמיכה. כפי שקבלו באי-כוח המערערים במהלך הדיון "אנו רודפים אחרי הקריטריונים והם בורחים מאיתנו".
על ארבעה קריטריונים דיברה העירייה, במסגרתם ניסו חברי הקהילה ההומולסבית להכנס בשערי התקציב -
תמיכה לנוער בסיכון (ולשיטת הקהילה ההומולסבית, נוער הומולסבי אשר אכול בלבטים באשר לזהותו המינית ואשר חשוף לסביבה עוינת הינו נוער בסיכון),
תמיכה לנשים (לטענת הבית הפתוח, הוא תומך בנשים לסביות אשר קולן מודר באוכלוסיה),
תמיכה בגופים יוצרי אמנות (לטענת הבית הפתוח הוא מקיים אירועי תרבות - לטענת עירית ירושלים אך ורק כצרכן אך לא כמייצר אמנות), ו
תמיכה ב'קהילה ובחברה' (טענת הבית הפתוח כי 'צרכניו' הינם חברי קהילה בעלת צרכים יחודיים נדחתה ונקבע כי הקהילה בירושלים מקבלת תמיכה על-פי אזורים גיאוגרפיים).
השופט יצחק עמית דחה את תביעת הבית הפתוח בכל הפרמטרים - למעט אחד - הפרמטר הקהילתי. הוא דחה את טענת עיריית ירושלים ולפיה בסעיף 'חברה וקהילה' מקבלים תושבי ירושלים תמיכה לפי אזורים גיאוגרפים - וקבע כי בהיות הקהילה ההומולסבית קהילה "מפוזרת" אשר מתפזרת על פני כל האזורים הגיאוגרפים של ירושלים - קביעה של פרמטר השתייכות לשכונה או קבוצת רחובות מסוימים - הינה קביעה מראש של קריטריון מפלה - וזאת משום שלמגזרים בעלי אפיונים מיוחדים אשר אינם משתייכים לאזור גיאוגרפי מוגדר אין שום סיכוי לצלוח פרמטר זה. לאור זאת קבע השופט עמית כי אין לשכתב את הקריטריון - אלא יש לפרשו באופן מרחיב כך שתמיכה לקהילות ולמגזרים לא תיעשה על-פי מפתח גיאוגרפי בלבד, אלא על-פי מפתח גיאוגרפי - אך גם שיוכי-קהילתי - בדיוק כמו שערבים או חרדים מקבלים תקצוב מן העירייה 'תודות' לשיוכם המגזרי ותוך התעלמות מהשתייכותם הגיאוגרפית ואף אחד בעירייה אינו מגדיר זאת כ'כפל תמיכות'.
לעניין זה ציין השופט עמית כי גם אם קריטריון מסוים נחזה להיות שוויוני - אם תוצאתו מפלה - הרי שהקריטריון מפלה בסופו של יום.
השופט עמית ציין לשמצה את נטייתן של רשויות להתוות מראש קריטריונים לחלוקת תקציבים, כך שגופים מסוימים יודרו מתקציבים אלו, והשופטת
אסתר חיות אף הגדילה לציין כי במקום שהעירייה תגדיר כל שנה קריטריונים אשר מדירים את הקהילה ההומולסבית מן השולחן עליו מסובים כל מקבלי התקציב, מן הראוי להגדיר מראש נתח בעוגת התקציב ככזה המיועד לקהילה ההומולסבית, שאחרת, כל שנה תגדיר העירייה את הקריטריונים שלה באופן אשר ידיר את הקהילה ההומולסבית מעוגת התקציב.
גם השופט עמית מסיים את פסק דינו בהצעה ברוח דומה:
- "... ככל שבעתיד יופסקו כלל התמיכות במרכזים קהילתיים, והמערערת תמצא עצמה שוב במצבה של הזרת במשחק "סבתא בישלה דייסה, נתנה לזה, נתנה לזה, ולזה לא נתנה...", אזי יידרש בית המשפט לשאלה אם יש להורות על יצירת תבחין מיוחד למערערת, מחוץ לגדרם של התבחינים הרגילים. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בקבוצה "חשודה" ובהתחשב בכך שהעירייה אינה נותנת מענה לצורכיה הייחודיים של הקהילה הגאה בעיר, בניגוד למקובל בערים הגדולות בארץ".
