קבלו ציטוט: ... "דווקא כאדם שמוכן ללכת לפשרה מרחיקת לכת עם הפלשתינים, דווקא אני, דווקא אנשים כמוני, צריכים לדרוש מהם, שההסכמים יקוימו במלואם עד לתג האחרון. מהצד הפלשתיני פירושו להפסיק להרוג ישראלים. אני חושב שהעם הפלשתיני הוא לא קטין, לא מפגר ולא טעון טיפוח. הוא קיבל עליו הסכם. גם אישר אותו בהצבעה, פחות או יותר דמוקרטית. הסעיף הראשון בהסכם- שהם לא הורגים בנו. הם לא מקיימים את הסכם אוסלו"! (עמוס עוז לדן מרגלית, הערוץ הראשון, "פופוליטיקה", 25.02.96).
מילים כדורבנות, לא?! חכו, זה עוד לא הכול. קבלו עוד ציטוט: "אם הם לא יכולים לספק את מה שהתחייבו בהסכם, להסכם אין ערך... כאדם שנילחם במשך שנים על זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, אני רוצה לדבר אליהם: אם אתם לא יכולים למנוע רצח ישראלים, ההסכם הזה במוקדם או במאוחר לא יחזיק... אני אומר את זה כיונה, ואני חושב שהקול הזה צריך להישמע הערב, דווקא ממחנה היונים"...
וציטוט אחרון מאותו דיון: "ערפאת צריך להוציא אל מחוץ לחוק ארגונים שעוסקים ברצח ישראלים. אם הם לא מוציאים ארגונים כאלה אל מחוץ לחוק, הם לא עומדים בהסכמים"... לשמאלנים מומלץ לקרוא פעמיים.
אם נתמצת, אז- הסופר עמוס עוז הביע אכזבה מהתנהגותם של הפלשתינים, ואפילו רומז, שאם הפלשתינים לא יפסיקו עם הטרור, הוא עלול/עשוי "להתפכח" מאשליית אוסלו, עם כל שמשתמע מכך.
באותו דיון השתתף שלמה בן-עמי, שהגיב לדברי הסופר: "אני שלם עם מה שאמר עמוס. במיוחד כלפי החמאס. יש לערפאת לגיטימציה לרדת על החמאס, והוא לא עושה את זה. ראוי להאשים אותו בדבר מרחיק לכת: אני חושב שערפאת מחזיק את החמאס, בערך, בערך, כמו שאסד (האב) מחזיק את החיזבאללה- כמנוף לחץ על ישראל" (הערה: הדיון התקיים ביום שהיו שני פיגועים.).
חלפו אחת עשרה שנה מאז הביע עמוס עוז בפומבי את אכזבתו מהפלשתינים. אחת עשרה שנים של טרור רצוף, כשבמקביל פצענו את עצמנו במסגרת מה שסוכני אשליית השלום מכנים: "צעדים בוני אמון". בסיכום ביניים ניתן להגיע לשתי קביעות חד-משמעיות: הציפייה של עוז והחברים שלו להפסקת הטרור נכזבה למרות הוויתורים, ומסקנה השנייה: אין שום סימן שהפלשתינים יוותרו על הטרור! להיפך.
ולמרות המציאות המרה, יש ל"נביא" עמוס, את העוז, או שמא יש לומר את החוצפה, להציע לנו לנהל מו"מ להפסקת אש עם החמאס. בפועל מדובר בקניית קצת שקט זמני, תמורת הרבה דם אח"כ.
זה מזכיר לי את אחייני עידן בן הארבע. כשהוא מבקש ממני סוכרייה, אני נהנה לשאול אותו: אתה רוצה סוכרייה אחת עכשיו, או שתיים בעוד חמש דקות? תמיד אני מקבל את אותה תשובה: "אחת, עכשיו"! אין לו לילד, סבלנות להמתין חמש דקות, ולזכות בשתי סוכריות. ואם יש הרבה חן בתשובה של עידן הקטן, הרי שחוסר הסבלנות של "אנשי הרוח", מסוכן, ומעיד על רפיון ותשישות מנטאלית.
בשורה התחתונה: עמוס עוז והחברים שלו, רוצים שלום. אלא שיש לנו עסק עם החמאס, שהוא ארגון דתי פנאטי שזוכה לעידוד ותמיכה אירנית. מי שרוצה לדעת מה התוכניות של החמאס לגבי בייתו של עמוס עוז, שייקרא את האמנה שלו. הסיכוי להגיע להסכם שלום עם החמאס, בדרך שמציעים עוז וחבריו, זהה לסיכוי של טומי לפיד לשכנע את הרב עובדיה יוסף, להנפיק תעודות כשרות לנקניק חזיר.
לא צריך להיות ביטחוניסט בכיר כדי להבין שהפסקת האש שמציעים אנשי הרוח תנוצל על-ידי החמאס כדי להצטייד, להתחמש ולהתאמן לקראת הסיבוב הבא שהוא בלתי נמנע. במקרה כזה, יתראיין לאחד מערוצי התקשורת, חותם אחר על אותה עצומה המחזאי יהושע סובול. ברהיטות אופיינית, הוא יסביר לציבור את המניע הפסיכולוגי שדחף אותו (ואת חבריו) לחתום ולהפיץ את העצומה הילדותית שלהם. וזה מה שיגיד: "אני מוצא שדעותיי היו מבוססות על משאלות לב" (בימין קוראים לזה "אשליות"). איך אני יודע?
בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, נתן סובול ראיון לעיתונאי יואב גרינברג. תחת הכותרת "התפכחות" יכלו קוראי ידיעות-אחרונות (27.7.06) לקרוא קמצוץ מתחושותיו של המחזאי. ציטוט: "המציאות טפחה על פניי, ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה". יום למחרת, בראיון שנתן לדודו אלהרר בגלי צהל (28.7.06) הוא סיכם בבהירות את מסקנתו: "יש פה פרויקט ארוך טווח, לחסל את מדינת ישראל".
על טיפוסים אופטימיים נהוג לומר שהם נוטים לראות את "חצי הכוס המלאה". "חצי הכוס" של אנשי הרוח שחתמו על המכתב לראש הממשלה, מלאה ב"אלכוהול שלום" חזק במיוחד. תמיד אחרי הסוטול, מגיע ה"האנג-אובר"...
