אחריות הוועדה המקומית

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היא גוף משפטי האחראי על מעשיו ועל מחדליו, וככל שגוף זה גורם לנזק הוא אמור גם לשלם על כך לניזוק.

במסגרת הפעילות של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כלולות פעולות בתחום הרישוי והתכנון לרבות - מסירת מידע, דיון בבקשות להיתר בנייה, תכנון, רישוי הבנייה ופיקוח על הבנייה.

טעויות של הוועדה המקומית עלולות להסב נזקים למבקש ההיתר. אומנם המבקש צריך לשים לב להוראות החוק והתקנות כמו גם לתוכניות בנות תוקף, אולם זה לא משחרר את הוועדה המקומית מאחריות, מה גם שהוועדה המקומית צריכה לדעת כהלכה את נושא התכנון יותר מכל גורם פרטי, גם אם מדובר בגורם פרטי המעורב בבנייה. הוועדה היא הסמכות כלפי המבקש, הפניות לקבלת מידע מופנות אליה, היא אשר דנה בבקשות ודוחה או מאשרת אותן, מתייחסת להתנגדויות לתוכנית ונעזרת בכל אלה ביועץ משפטי ברציפות בכל דבר ועניין שלדעתה נתון לשיקול דעת משפטית.

לפי סעיף 145 (ב) לחוק התכנון והבנייה אין לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשות לתת היתר בנייה בניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין [תוכנית מתאר; תוכנית מפורטת; תוכנית בינוי המהווה נספח לתוכנית מתאר/מפורטת]. הפרה של הוראה זו עלולה ליצור עילה נזיקית לצד הנפגע מההפרה. ראה להלן ע"א 196/90 ירמיהו עיני חב' לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פד"י מ"ז (2) 111, דברי השופטת ש' נתניהו כמצוטט כדלקמן:

"הפרת החיקוקים המהווים את מקור החובות של וועדות התכנון היא הפרת חובה חקוקה במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בהיותם נועדים גם לטובתם ולהגנתם של מבקשי היתרים לבנייה. גם כזאת כבר נפסק בע"א 119/88 [17] הנ"ל".

[מדובר בע"א 119/88 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה ואח', פד"י מ"ו (5) 727, שם הובעה דעה שלא התקבלה על-ידי ההרכב כדעת רוב, שמתן היתר בניגוד לתוכנית יוצרת עילה בנזיקין בגלל הפרת חובה חקוקה].

מסתבר כי עם התפתחות הפסיקה, פסקה של השופטת ש' נתניהו בעקבות פסיקת השופט מ' בן יאיר בדעת יחיד בע"א 119/88 הפכו להלכה שהושרשה במספר פסקי דין רבים וחשובים וכיום כבר לא מדובר בנושא שהוא בגדר צריך עיון, אלא בהלכה פסוקה.

ראה גם ת"א 3075/98 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון ואח', בית המשפט המחוזי בתל אביב, שופטת: צ' ברון, שם נפסק: " עוולת הרשלנות: עוולת הרשלנות מותנית בקיומם של ארבעה יסודות, כדלהלן: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; הפרתה של חובה זו; נזק שנגרם לתובע; קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק ("עניין ועקנין").
ב"עניין עייני" פסק בית המשפט העליון, כי ניתן לייחס לרשויות התכנון והבנייה, שהן גופים ציבוריים המפעילים סמכויות סטטוטוריות בנושאי התכנון והבנייה, חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי גופים דוגמת התובעת, שהיא חברה קבלנית לבנייה, הנזקקת, לשם קידום עסקיה, לאישור תוכניותיה ולקבלת היתרי בנייה. בית המשפט פסק, כי רשויות אלה יכולות וצריכות לצפות, כי בדרך הפעלת סמכויותיהן ובשינוי החלטותיהן הקודמות, עלולות הן לגרום נזק כספי לגופים דוגמת התובעת.

אף בעוולת הרשלנות, בדומה לעוולה של הפרת חובה חקוקה, לא די בקיומה של חובת זהירות ובהפרתה. יש צורך בקיומו של נזק ובקשר סיבתי בין הנזק לבין ההתרשלות.

לשתי הסוגיות הללו, סוגיית הנזק וסוגיית הקשר הסיבתי, התייחסתי כבר במסגרת הדיון בעוולה של הפרת חובה חקוקה ואין אני רואה מקום לשוב ולהרחיב בעניין. הדיון בהיקפו המדויק של הנזק ייערך בפרק הבא ובשלב זה די בקיומו של נזק לכאורה. אשר לקשר הסיבתי, כפי שכבר קבעתי לעיל, הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיה של הוועדה המקומית ומחדליה לבין נזקי התובעת.

המחלוקת המרכזית בענייננו הינה, אם כן, בשאלה האם הפרה הוועדה המקומית את חובתה זו. לדידי התשובה על כך הינה בחיוב; על ועדה מקומית לתכנון ולבנייה מוטלת חובת זהירות להקפיד ולוודא, שכל המידע הנמסר לאזרח בנושאי אחריותה יהיה אמיתי ומהימן ומעל לכול - שיעלה בקנה אחד עם הדין התכנוני החל. כך הדבר במידע הנמסר על-פי בקשתו או פנייתו של האזרח, וכך הדבר - וביתר תוקף - במצגים שמציגה הוועדה לאזרח מיוזמתה (ראה "עניין קני בתים").

בענייננו, הציגה הוועדה המקומית מצג לפיו אין מקפידים על התכסית שבנספח הבינוי, אלא על התאמת מספר הבניינים, מספר הקומות ומספר יחידות הדיור בלבד. במצב דברים זה, אין להתפלא כי בקשת התובעת להיתר בנייה חרגה מהתכסית שבנספח הבינוי.
פועל יוצא של האמור הוא, כי הוצא לתובעת היתר בנייה החורג מהתוכנית, שהבונה מכוחו בונה ללא היתר כדין.

בכך הפרה הוועדה המקומית את חובתה להוציא רק היתרי בנייה שעולים בקנה אחד עם דיני התכנון והבנייה ועם התוכנית החלה ובכך גם הפרה הוועדה את חובת הזהירות המוטלת עליה בביצוע תפקידיה על-פי דין.

הנה כי כן, הוועדה המקומית אחראית לנזקי התובעת הן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה והן מכוח עוולת הרשלנות. בהתנהלות הוועדה המקומית אף דבק חוסר תום לב, שהרי גם לאחר שנתחוור לוועדה המקומית, כי התובעת נקלעה למבוי סתום כתוצאה מההיתר הפסול שהוצא לה, התנהלה הוועדה המקומית ביחסיה עם התובעת בחוסר אחידות, על אף שמדיניותה הרשמית למול התובעת היתה כי בכוונתה לפעול עמה, בתיאום, לצורך הכשרתה של תוכנית שינויים;

כך, למשל, על אף שתוכנית השינויים אותה הגישה התובעת לאישור הוועדה המקומית אושרה ביום 2.9.97, נדרשה הוועדה, לבקשתו של יו"ר ועדת המשנה שלה, לקיים דיון חוזר בבקשה.

זאת ועוד, במהלך הדיון החוזר בעניינה של התובעת, נשללה מהתובעת הזכות להשמיע את דברה, על אף שבדיון זו עמדו לפגוע בזכויותיה.

לא זו אף זו, לאחר שתוכנית השינויים אושררה בדיון החוזר, הוגש ערר על החלטת הוועדה המקומית מטעם שניים מחברי הוועדה המקומית. ערר זה, ביחד עם ערר שהגישו מתנגדים שהתנגדותם נדחתה על-ידי הוועדה המקומית, הביא, בסופו של דבר, לביטול החלטת הוועדה המקומית המאשרת את תוכנית השינויים. מובן, כי התנהלות זו, כשלעצמה, הגדילה את נזקי התובעת".