מדינת היהודים שוקדת על תחביבה הישן, מלחמה ביהודים. הכול מתנהל כאן בשלווה ועל מי מנוחות שהדבר שכל כך מטריד את הממשלה הוא הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון ופינוי מאחזים בכוח הזרוע. מדוע מתעמרים כך בתושבים? הרי בהחלטתה זו כמו מכריזה הממשלה כי אין ליהודים זכויות ביהודה ושומרון, והיא שוב מנסה למכור את הפטנט הזה הקרוי מפת הדרכים.
היא מנפנפת השכם והערב במפה זו, שרוב הציבור כלל לא קרא ואינו יודע במה מדובר, כאילו משם תצמח הגאולה... האם הצד השני כבר ביצע את כל המוטל עליו? הלא בשלב הראשון הם מתחייבים לפרק מיד ללא תנאי את האלימות, הטרור וההסתה פעולות שיכללו החרמת נשק בלתי חוקי וגיבוש רשות ביטחונית נקייה מטרור ושחיתות, וכן על המנהיגות הפלשתינית לפרסם הצהרה חד-משמעית בדבר זכותה של ישראל להתקיים בשלום וביטחון.
ומה עשו הפלשתינים בשלב ראשון בדרך אל המפה? פרסמו כהרגלם בקודש הצהרה כי מדינת ישראל איננה מדינתו של העם היהודי, ואיך בכלל הם אמורים לפרק את הטרור? הרי הם הטרור עצמו, האם הם יפרקו את עצמם בעצמם?
ממשלת ישראל אוזניים לה ולא תשמע, עיניים לה ולא תראה, אלה אומרים כך וזו ממשיכה בשלה, היא אינה מנסה להבין את התרבות הערבית, הרי באיסלאם כידוע לא קיים מושג של שלום עם אלה שאינם מוסלמים, שלום לגביהם יכול להתקיים אך ורק בתוככי האיסלאם ולא עם לא מוסלמים לצידם. בקוראן פשוט אין מושג כזה. פרט למלחמה, יש הפסקת אש, הפסקה זמנית ללוחמה עד לחידוש המלחמה והכנעת האויב, כך שגם אם הפלשתינים יחתמו על מסמך כלשהו (וספק אם יעשו זאת) לעולם לא יהיה זה השלום המתוק שהישראלי כל כך חולם עליו. הם יחתמו על משהו שאינו מחייב אותם כלל ועיקר והאמת שאין ערבי שיאמר אחרת וכשאמר סאדאת "לא עוד מלחמה לא עוד שפיכות דמים" וגם זאת מן השפה ולחוץ, הוא נרצח. בספרות המסורת המוסלמית ישנם תיאורים מפורטים על אחרית הימים. ושם מתואר יחסו של האיסלאם ליהודים... השעה המתוקה שלהם היא כאשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו את כולם.
בכלל מדינת ישראל היא מדינה המעודדת טרור, כאשר היא מסירה מחסומים, משחררת בסיטונות מחבלים מהכלא וזאת כאשר החייל גלעד שליט עדיין לא שב, מה זה אם לא עידוד לחטיפות נוספות, מדוע שלא יחטפו? הרי עונש הם אינם מקבלים, נהפוך הוא, עוד מספקים להם ברוחב לב את כל הדרוש והנחוץ, מטעמים הומניטאריים מסבירים לנו חכמי הליבה.
ומה עם שדרות שהפכה לעיר רפאים? האם זה פחות הומניטארי שתושביה יסבלו כל כך מאימת הקאסמים? האם ילדי שדרות חשובים פחות מהנוחות של עזה, שידעני המשפט הטילו וטו על האפלתה? כאשר נהרג שם חתול לפני חודשים מספר אמרה דוברת תנו לחיות לחיות כי מעתה לארגוני הטרור יהיה עסק איתם, וכמעט נשמנו לרווחה, אלא שלפני שבוע נהרג שם עוד חתול ובשבוע האחרון שבע פרות ומכאן שאין אפילו מי שידאג לחתולים ולפרות.
ואם מדינת ישראל מוסיפה לשחרר עוד ועוד מרצחים מהכלא, מדוע היא מסכנת את חייליה כאשר היא שולחת אותם לתפוש מבוקשים? מדוע לסכנם? הרי ממילא כולם משתחררים במוקדם ולא במאוחר. המחוות אינן מסתיימות הן ריטואל קבוע: תפיסת המחבלים, הצהרת אהבה ואחווה לפלשתינים, שחרור, עד לתפיסתם בפעם הבאה.
מדינת ישראל התמכרה לתהליך השלום. האופיום שהאוחזים בשלטון בולעים ומלעיטים בו את ההמונים התחיל בשאיפה קלה, אך כדרכם של מכורים הם אינם מסתפקים בקטנות ומתמכרים בכל גופם ונשמתם לחומר. ממשלת ישראל כל כך התמכרה לשלום שכבר אינה זוכרת איך הלכה ההתמכרות וקנתה לה שליטה. פעם אמר שמעון פרס שמדינה פלשתינית היא סכנה, אח"כ אמרו שאפשר להסתפק בבקעת הירדן ואזורי ביטחון בהרים, אח"כ הכריזו שאפשר לוותר על מרחב אסטרטגי כי אין לו ממש חשיבות והיום אין חשיבות לכלום, היום אמור השלום בכבודו ובעצמו לשמור עלינו מכל פגע.
האם אפשר להיגמל? זו כבר קושייה אחרת. בינתיים המדיניות הישראלית משדרת חולשה והתרפסות ואינה מבינה שהערבים מנסים לשבור את ישראל ולחסלה, במקום לגרום להם לאבד את התקווה שאי פעם יוכלו למדינת ישראל, אנחנו נוהגים הפוך.
ומה אפשר לעשות כעת? להפיל את הממשלה הרעה הזאת. אם ישראל ביתנו ו- שס יחליטו סוף סוף שהגיעה השעה לצאת ממנה, לפחות נרוויח זמן וגם זה מצרך חשוב במזרח התיכון.
