זה לא קל, לא ללחוץ יד לראש הממשלה, ו/או לעמוד על במה ולהטיח דברים קשים במנהיגות שמאלנית חלולה. במיוחד אם אתה אמן מילים. ואתה, אדוני הסופר דויד גרוסמן, אמן מילים. יכולת ההתנסחות הנדירה שלך, לא מוכיחה שאידיאולוגית, אתה צודק. אבל לא על אידיאולוגיה אני רוצה לדבר איתך, אלא על יושר אינטלקטואלי.
העדר שאתה אחד ממנהיגיו, נעדר יושר אינטלקטואלי. האמת לא אצלך, אלא אצל יריביך. כולנו אחרי ההוכחות. אתה וחבריך בצד של הטועים. היפטר מהטעות! זרוק אותה לפח!! אני לא מחדש לך: אוסלו שלכם התפוצץ לנו בפרצוף. המנוסה מדרום לבנון, לא מנעה מלחמה בצפון. להיפך. גירוש שמונת אלפים יהודים מגוש-קטיף העלה את החמאס לשלטון בעזה. ואנחנו רק ב"יומן", דייוויד. סרט האימים לפנינו.
הטעות שלך מקורה בסילוק סימני השאלה. אידיאולוגיה בלי סימני שאלה, היא דת. אתה דתי שחושב שהוא רציונאלי. היית בטוח אז, כמו שאתה בטוח היום שהשלום תלוי בנו. הביטחון הזה מוכיח חוסר יושר אינטלקטואלי. אין שום הוכחה שהעם הפלשתיני רוצה שלום. אי הסכמה להגדרת ישראל כמדינה יהודית, אינה הוכחה. גם לא דיבורים על פלשתין מהים עד הירדן. ואפילו לא מפות הלימוד של תלמידי ביה"ס, בהן ישראל איננה.
זה לא המנהיגים החלולים אותם תקפת. זה גם לא אחיך הקיצוני הימני ברוך מרזל שחוסם לך את הדרך לשלום. אלה חבריך המתונים הפלשתינים. הם החתולים, שמסתירים לך את הנמרים. כל הסכם שתעשה איתם, יעלה באש. ואם יתעקשו חבריך המתונים על מימוש הסכם שלום, הקיצוניים יזרקו אותם מחלון הקומה ה-15.
בנאום התוכחה שלך מלפני שנה, דיברת על מדינה אהובה שמתנכרת לבניה. צא מהבועה מר גרוסמן. מנקודת מבטם של פליטים פלשתינים, אתה וברוך מרזל באותו צד. שניכם גזלני אדמתם. כן, אתה!!- שמוכן לחבק ולמסור. נידמה לך שאם תוכיח את ממשלתך, או תשנא את אחיך מהימין, יניחו לך.
אתה טועה אחי! אלמלא התמכרותך לשקר העצמי, היית מבין את המשמעות של החינוך הפלשתיני. באותו זמן שבני הנוער בישראל מפתחים הערצה חלולה לכוכבי זמר משתמטים, מקביליהם הפלשתינים, מעריצים את יחיא עייש, ומפנטזים על 72 בתולות.
אני רוצה לעמת אותך עם דברים שיצאו מפיך, באותו יום מאושר שנחתם הסכם אוסלו ב'. "במשנה אומרים", התפלספת, "אין בעל הנס מכיר בניסו. קרה לנו נס. אנחנו בתחילתו של נס. אנחנו בתחילתו של סיכוי להיוולד מחדש" ("שיחת-ועידה", הערוץ 1 , 28.9.07). הנהרה שהיתה נסוכה על פניך, הלשינה עליך. היית בהיי...
שמעו אותך יריביך מימין, גיחכו, מחו, צעקו, בכו, הפגינו, נשכבו על הכביש, נרמסו מתחת לרגלי סוסים וצרחו: "אל תתנו להם רובים". לא עזר. אפילו לא עלה על קצה דעתכם, שאולי, אולי, אתם טועים והיריבים צודקים? "אנשי האתמול" כיניתם אותם בבוז.
הפער בין הנס שדיברת עליו ביום החתימה על אוסלו ב', לבין הצטרפותך למשפחת השכול, היה צריך לשכנע אותך להשליך מעליך את הטעות. אלא שאתה חושש לנטוש את הטועים. על-פי הקוד של העדר, עריקה גרועה מבגידה.
לא יעזור לך. בסוף גם אתה תגיע לאותה מסקנה שהגיע אליה יהושע סובול. בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הוא נתן ראיון לעיתונאי יואב גרינברג. תחת הכותרת "התפכחות" יכלו קוראי ידיעות-אחרונות (27.07.06) לקרוא קמצוץ מתחושותיו של המחזאי.
"המציאות טפחה על פניי", הוא אמר, "ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה". יום למחרת, בראיון שנתן לדודו אלהרר בגלי צהל (28.07.06) הוא סיכם בבהירות את מסקנתו: "יש פה פרויקט ארוך טווח, לחסל את מדינת ישראל".
ועכשיו ועידת אנאפוליס. היא מטעינה אותך באשליה מתוקה. רק בבקשה ממך, כאשר יתברר לך ששוב אחיך השנואים צדקו- אל תחת, והצטרף אליהם. כי אחים אנחנו...
