ושוב, האטימות המתנשאת, והזלזול בתכנון מערכתי עושים את הצעד הנוסף בהובלת ישראל ככבשה למזבח. התחיל בזה הנשיא קארטר, ברוב עורמה ונבזות, המשיך הנשיא קלינטון, בקלות הדעת האופיינית לו, וכעת - הנשיא בוש עם מזכירת מדינה מוּכת דיבוק של מימוש המזימה היחידה של הקג"ב הסובייטי שלא שבקה חיים יחד איתו - להקמת מדינת לאום ללאום שלא קיים במזרח התיכון, כדי לספק בסיס בטוח לטרור האיסלאמי.
זה לא חייב להיות כך. במקום להיות מובלים, קברניטות צלולה של ישראל יכולה להיות מובילה. ובמקום לנסות לפתור בעיות הזויות אפשר וצריך להתחיל לפתור את הבעיה האמיתית של המזרח התיכון, שללא פתרונה - שום תוכנית מדינית לא תגיע למימוש. ובעיה זו איננה פוליטית (כלומר - איך לתת לכנופיה זו או אחרת מעמד של מדינה) אלא - הומניטארית, והיא - פתרון בעיית הפליטים, שבחלקה הגדול היא נופחה בעזרת שליטי ערב, אך בחלקה היא אמיתית, של מצוקת אנשים המצפים לשיקום.
ההתכנסות באנאפוליס של נציגי כל מדינות האזור היא הזדמנות להציג לפניהם את הבעיה, שנוצרה עם פתיחת מלחמתם בישראל ב-1948, וכתוצאה ממנה נשארו ללא בית כמה מאות אלפי ערבים של פלשתינה. אלה היוו אחוז קטן מסך-הכול הפליטים שאיבדו את ביתם במאה העשרים, ושלמען שיקומם הוקמה נציבות האו"ם לפליטים, שאכן השיגה את מטרתה. אלא ששליטי ערב לא רצו בשיקום אחיהם מפלשתינה אוהחליטו לטפח אותם כפצצת זמן נגד מדינת היהודים.
וכך, ברוב עורמה, הצליחו לשכנע את האו"ם להקים סוכנות מיוחדת לפליטים הפלשתינים, שזכתה לשם אונרוו"א, עם קריטריונים שחרגו בהרבה מאלו שהיו קיימים להכרה במעמד של פליט. כך הפכו כמה מאות אלפי עקורים למוקש ענק של "4.5 מילין פליטים", המפרנס כמה עשרות אלפי פקידים ששוקדים על הנצחת קיומם. ואכן, כל "התקדמות" במשא-ומתן של ישראל עם שליטי ערב נעצרה ברגע שהגיעו למוקש זה, שלא פורק.
כשמנחם בגין ז"ל יצא לשיחות קמפ דייוויד, הוא קיבל מהחתום מטה תוכנית שעובדה בשיתוף היחידה לביטחון לאומי של מערכת הביטחון, אשר בניתוח מערכתי של המצב באזור המליצה על השגת פתרון לבעיה ההומניטארית של הפליטים - לפני כל דיון באספירציות פוליטיות של כנופיות הטרור. בהשפעת כמה מעוזריו נשארה תוכנית זו בצד, והתוצאות ידועות. ראשי הממשלה שבאו אחריו, כולל יצחק רבין ז"ל, קיבלו גם הם את התוכנית, כשהיא מותאמת לתמורות שחלו בינתיים, אך לא התאימה לאלה שאצה להם הדרך להגיע לשלום-אינסטנט מבלי לנגוע במוקש. וידוע מה הם קיבלו.
ועידת אנאפוליס היא הזדמנות לנציגות רצינית של ישראל להציג בפני כל משתתפיה את הצורך לפתור את הבעיה ההומניטארית - לפני התדיינות על הקמת מדינה מלאכותית שאין בה שום פתרון לבעיה האמיתית. ואם אין פתרון - יימשך מצב המלחמה, בתנאים מסוכנים יותר ויותר לכל הסביבה. המודל הקיים לפתרון בעיית הפליטים נמצא בהונג-קונג, שם שוקמו מיליוני פליטים סיניים במסגרת אוטונומית המוכרת בעולם, של עיר בסטאטוס "נמל חופשי", תחת שלטון של נציב ממונה מהחוץ, עם מועצה מייעצת מבפנים. במרחבים הריקים העצומים של המזרח התיכון אפשר למצוא מספיק מקומות המתאימים לעיר כזו, ועל כך צריך לדבר עם שליטי ערב, שלא נדרשים להקריב כלום אלא - ליהנות מקרבתה של עיר-נמל-חופשי, כפי שסין נהנתה מהונג-קונג. ובאותה הזדמנות - לוותר על המוקש שהם טיפחו למניעת התקדמות לשלום ישראלי-ערבי.
קצת יותר פתיחות מחשבתית וקצת יותר מקצועיות בניתוח ותכנון אסטרטגי יכולים להפוך את אנאפוליס לשער אל פתרון הבעיות האמיתיות, במקום למזבח עליו מנסים להקריב את ישראל למולך הטרור האיסלאמי, שיתנקם בכל ההוזים שאינם מבחינים בין חלום באספמיא לבין מציאות אמיתית. וטעות זו תהייה בכייה לדורות.
