ב-19 בנובמבר 2007, החליטה ממשלת ישראל לשחרר 441 "אסירים" פלשתינים נוספים במה שהוצג כ"מחווה" ליו"ר הרשות הפלשתינית לקראת כינוסה של ועידת אנאפוליס. גורמים במשרד ראש הממשלה ציינו כי השחרור "לא יפגע בשחרור שליט משום שלא מדובר באסירים שחמאס דרש" והוא "נועד לאותת לחמאס שרק בדרך של משא-ומתן ניתן להגיע להישגים".
ישראל בוחרת במודע פעם נוספת לשחרר טרוריסטים פלשתינים שתכננו או ביצעו פיגועי טרור (ירי, הפעלת מטענים וכו'), אשר כוונו לרצוח אזרחים וחיילים. הניסיון הישראלי להלבין את חומרת מעשיהם בהגדרתם כ"אסירים" ולא "טרוריסטים שנידונו למאסר" עשוי לסייע בהסברת הצעד מול דעת הקהל הישראלית, אך במקביל הוא משחק לידי הרשות הפלשתינית, שאינה מתנערת ממעשי הטרוריסטים הפלשתינים, ואדרבה, רואה בהם גיבורי מלחמה.
לאחר השחרור הקודם (1 באוקטובר 2007), תבעה הרשות הפלשתינית מישראל להפגין את "כוונותיה הטובות" ע"י שחרור כל ה"אסירים" הפלשתינים, ללא יוצא מן הכלל, והדגישה כי סוגית ה"אסירים" ניצבת בראש סדר העדיפויות הפלשתיני וכי "לא יהיה שלום ויציבות אלא בשחרור כל העצורים והאסירים מהכלא הישראלי". במילים אחרות, ה"מחווה" הישראלית נענית באי חרטה פלשתינית על פיגועי הטרור שבוצעו ע"י טרוריסטים, בהם רוצחים סדרתיים ומשלחי מחבלים מתאבדים, שהורשעו בדין. רבים מהם אף הודו והתגאו במעשיהם. יתירה מכך, בראיית הרשות הפלשתינית, גם העצורים שטרם הובאו לדין זכאים להיות משוחררים מיידית ואין להחזיקם אף לצורכי תשאול וחקירה. ובנוסף, מאיימת הרשות הפלשתינית בהמשך הטרור אם ישראל לא תיענה לתביעה לשחרור כל האסירים.
לסוגית החנינה לטרוריסטים הפלשתינים היבטים רבים, חלקם מוסריים ומשפטיים, אשר נידונו בעבר בבלוג. מבחינה מדינית שוגה הממשלה בהפיכת הטרוריסטים הפלשתינים למטבע עובר לסוחר ובאי ההתעקשות על חרטה פומבית והתנערות רשמית של הרשות הפלשתינית ממעשי הטרור. החלטה זו שמה לקלס את פעילות הסיכול של גופי הביטחון ואת מערכת המשפט ומעניקה מעין "פוליסת ביטוח" לטרוריסטים הבאים.
בניגוד לדברי מקורבי ראש הממשלה, שחרור 441 הטרוריסטים הפלשתינים עלול לפגוע במו"מ לשחרור החייל הישראלי החטוף גלעד שליט. ישראל "מנקה" את בתי הסוהר מהטרוריסטים הפלשתינים הנופלים תחת הקטגוריה "אין להם דם על הידיים" (קרי - אחראים באופן ישיר לרצח ישראלים) ואפשר, לפיכך, שהיא תאלץ לשחרר טרוריסטים "עם דם על הידיים" עבור שליט.
בסיכומו של דבר, "שחרור האסירים" אינו מהווה הוכחה להתקדמות בתהליך השלום כפי שמנסים בישראל וברשות הפלשתינית לייפות את המהלך. נהפוך הוא, הוא מתפרש בצד הפלשתיני, בדומה לנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון, כהוכחה לניצחון "דרך ההתנגדות".