לקראת המפגש עם עשו אחיו, יעקב נכנס ללחץ, גם מנטלי וגם לחץ שמתבטא בפעלתנות אינטנסיבית. בעבר עמדנו על חלק מהדברים, בעיקר במישור של פשט הדברים וההיסקים האקטואליים. כעת ננסה להתמודד עם פרט צדדי שהתורה מספרת, אירוע שחווה יעקב, לכאורה בלי קשר להכנות שהוא עושה לקראת המפגש הגורלי. לאחר שהוא שולח את המנחה המכובדת אל עשו תוך הנחיות מפורטות למלאכים מה לומר לעשו, מסתיים חלק זה (בראשית ל"ב) בפסוקים: [כא] וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. [כב] וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה. לבדו עם המחשבות והספקות.

בכך עדיין לא נסתיימו הכנותיו. הנה ההמשך: [כג] וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. [כד] וַיִּקָּחֵם--וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. בפשט, הוא העביר את כולם אל הגדה השניה של נחל יַבֹּק, אל תחום ארץ כנען. אלא שההמשך: [כה] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. רומז כי הפשט אינו כל הסיפור. מעבר לפשט מסתתרים רמזים הנושאים מסרים נצחיים אשר מתפענחים במהלך הדורות, כל אחד בזמנו.

בחסידות מבואר כי יַבֹּק זה י'חוד ב'רכה ק'דושה, ומעבר יבק זה המעבר שבין עולם התיקון לעולם התהו. או בלשוננו, בין המודע לעל מודע. לפני כשנתיים, במאמרנו לפרשת בראשית (גן עדן, מציאות או חלום?) ניסינו להסביר את המונח גן עדן, ולהבנת הדברים שיבואו להלן, כדאי לרענן את הזכרון בנאמר שם. לענייננו כעת, בחסידות מבואר כי קדושה זו המדרגה של 'עדן' בעוד ברכה זו המדרגה של 'גן'. לפי זה, "יחוד ברכה קדושה" פירושו החתירה לחשיפת האחדות (-יחוד) המלאה הקיימת בין רוחניות (-קדושה) לגשמיות (-ברכה).

יעקב מודע לכך שזהו תפקידו בעולם, כפי שניסינו להסביר בשבועות האחרונים. כעת מתברר לו מתשובת המלאכים הראשונים ששלח אל עשו, בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עשו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. שעשו לא שינה דרכו והשקפת עולמו, וכי על כן, ליעקב אין ברירה אלא לעשות כל מאמץ כדי להניע את עשו לעשות את עבודתו, בחשיפת אותה אחדות שבין רוחניות לגשמיות, וזאת במטרה לזרז את תהליך החזרת העולם למצבו הבראשיתי, לגן עדן, שזהו עניין הגאולה האמיתית והשלמה שכולנו מייחלים לה מאז ועד בכלל.

לצורך כך הוא מבצע את המעבר הנ"ל במטרה להתחבר לאותם מדרגה רוחנית עליונה שבעזרתה יוכל להשפיע על עשו שיעשה את העבודה המוטלת עליו וכך, שניהם ביחד, ישלימו את המשימה בזמן קצר יחסית. אלא שהדברים משתבשים כפי שראינו: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. חז"ל אומרים לנו שאיש זה הוא שָׂרוֹ של עשו, המלאך שדרכו מקבל עשו את כל ההשפעות מלמעלה. איש/מלאך זה נאבק ביעקב כל הלילה כשמטרתו לשבור את הנחישות של יעקב בחתירתו למילוי שליחותו. ומבחינה מעשית, לספח אותו, את יעקב, למחנהו של עשו.

כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. המלאך אינו מצליח לפגוע בגופו של יעקב; הגוף נשאר שלם מכל פגע, ושלמות זו מבטאת את שלמותו הרוחנית העצמית של יעקב. כלומר, המלאך אינו מצליח להוריד את יעקב ממדרגתו הרוחנית העצמית ובכך לגרום לו להסתפח למחנה של עשו. מכאן שעדיין קיימת הסכנה, מנקודת ראותו של המלאך, שיעקב יצליח להשפיע על עשו. לפחות את זה צריך למנוע, חושב המלאך, לכן, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב.

מה הרוויח בכך המלאך? איך זה אמור לעזור לו להשיג את מטרתו? ובכן בקבלה, הרגלים הן "לבר מגופא" מחוץ לגוף. הן אומנם מוליכות את הגוף לאן שצריך, אבל הן רק משרתות, אינן חלק מן הגוף. להבנת הדברים נזכיר כי מבנה הגוף מקביל למבנה עשר הספירות שהזכרנו כאן לא פעם. חכמה בינה דעת, בראש. במוח ליתר דיוק. חסד, זרוע ימין. גבורה, זרוע שמאל, תפארת, הגוף. נצח והוד, שתי הכליות. יסוד, ברית קודש. והרגלים? אלה ענפים של נצח והוד שכל תכליתן להביא את הגוף למקום בו עליו למלא את שליחותו, אם בחסד או בגבורה וכו'.

ברוחניות, הפגיעה ברגליו של יעקב שוללת ממנו את היכולת להגיע אל עשו ולהשפיע עליו. הם יכולים להיפגש פיזית, אבל לא רוחנית. לא מפגש שיוליד שינוי בעולמו של עשו.