האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדיוק לפני 20 שנה, שינתה באורח מהותי את פניה של החברה הישראלית. בעוד שמוסדות המדינה הרשמיים התעלמו מהמערכה המביכה ההיא, כאילו כלל לא היתה, היא הותירה אחריה בקרב לוחמי צה"ל טראומה כבדה.
אחד מאותם לוחמים אלמונים, המסתתר מאחורי שם-העט "מאור" (שמו המלא שמור, לבקשתו, במערכת) ,תיעד את אותה אינתיפאדה, שנמשכה שנתיים ימים, ושאותה חווה ממש על בשרו, בספרו "מפולת". באותן שנתיים נהרגו 535 פלשתינים (69 מתחת לגיל .14. 136 מתוכם נרצחו בידי פלשתינים, 8,930 נפצעו ו-9,240 נעצרו. 19 ישראלים נהרגו - מתוכם שמונה חיילי צה"ל. 1,637 חיילים ו-803 אזרחים ישראלים נפצעו במהלכה.
באחד מפרקי-סיפרו מיטיב "מאור", שהוא היום קולנוען, לתאר את השנאה היוקדת לישראל מצד השבאב הפרוע של הנערים מסיתי המרד במחנה הפליטים נור-שאמס, שהזינה את הפלשתינים נגד "המדינה הציונית הכובשת", ושלא מצאה מאז ועד היום מנוח.
התנהגות נפשעת
מאור השתתף בפטרול הרגלי היומי, שהקיף את המחנה. מלבד הפגנת הנוכחות ושמירת הסדר, תפס הפטרול את אותם נערים רעולי-פנים, הקרויים "שבאב", בשעה שהסיתו למרד. אלה הסתודדו בחבורות בתוך מיקלטים אפלים ותיכננו תוכניות גרנדיוזיות לפיגוע בחיילים ובאזרחים.
מספר "מאור": ככל שהאינתיפאדה התמשכה - כך נהיו האמצעים נועזים יותר. זה התחיל מאבנים קטנות ועבר לבלוקים, סכינים, בקבוקי-תבערה, מטעני-חבלה, ניסיונות לדרוס חיילים, ובמקרים קיצוניים גם אש חיה. לא פעם שמעו מאור ואנשיו מפקד-צה"ל בכיר, שהתוודה באוזניהם על התנהגותו הנפשעת של השבאב: "אנחנו יודעים שבידיהם רובים, רימונים, גז מדמיע ונשק מתוצרת צה"ל שנגנב, או אבד לחיילים, ואנחנו כבר מחכים בקוצר-רוח ליום שבו ישתמשו באמצעי-לחימה אלו, כי ביום זה יהיו הוראות פתיחה באש ברורות".
המסגד ככיסוי
המקום היחידי שבו פעל השבאב ללא חשש היה במסגד, שהוא אחד המקומות הרגישים ביותר בכל מחנה, כפר, או עיר ערבית, אלא שעל הצבא חל איסור להיכנס לתוכו ולבצע מעצרים וחקירות. אותם רעולי-פנים, שהכירו היטב את המיגבלות, התגרו בשל כך בחיילים ולעיתים תלו את דגל-פלשתין על מגדל המואזין המתנשא מעל המחנה וקראו להתסיס את התושבים נגד הצבא. רבים ממנהיגי ההתקוממות נשאו במסגד את דרשותיהם המסיתות למרד. התושבים עברו שטיפות-רוח לאומניות, תפילה אחר תפילה, ונקראו לצאת ולהפגין נגד הכובש הציוני ונגד האימפריאליזם. באותן דרשות ותפילות נהג השבאב לאיים על התושבים שלא יעזו לתת יד לאויב.הציוני. מי שנתפס בעזרה כונה "שטינקר" ונידון למוות.
טרור השבאב
אותם נערים, שנמנו עם שורות אש"ף, היו חדורי-רוח-התקוממות והאמינו בכל ליבם שזוהי ההזדמנות לשחרר את פלשתין ולהפוך את הגיטו, שבו חיים האנשים, למדינה פלשתינית עצמאית וגאה.
ביום העצמאות של אותה שנה קראו הנערים לתושבים לצאת ולחגוג בשירה ובדגלים את הקמת המדינה הפלשתינית. צה"ל נערך אז בכוחות מתוגברים כדי לדכא בכוח את החגיגה. אש"ף הוא שעמד מאחורי התמיכה הכספית, חומר ההטפה, הכרוזים, התמונות, העיתונים המחתרתיים ואמצעי הלחימה השונים נגד צה"ל.
השבאב נהג גם להפעיל טרור נגד אותם אנשים אשר התגלו כמשתפי-פעולה עם הצבא. אנשיו לא בחלו להשתמש בשיטות הנקמה האכזריות ביותר ולא בחלו, לצורך כך, ברצח, בשריפת-בתים, בחרם כלכלי, בנידוי, ואפילו בחטיפת ילדים. באחד הבתים במחנה נתקלו מאור ואנשיו בסיסמה שנכתבה בצבע אדום על קיר שלם. כאשר ביקשו מאוד התושבים לתרגם להם מה שנכתב, התברר שהבית הוא בית-מסחר, שבו בעל העסק הוא יהודי, המוכר תוצרתו גם בארץ וגם בשטחים. על הקיר היה כתוב בגדול: "מוות לכל מי שיבוא במגע. תחי פלשתין"! באזור אחר במחנה היתה כתובת על הקיר: "יום שני הוא יום-שביתה. מוות להולכים לעבודה. אש"ף."
עמדות-כוח
בעזרת איומים והפעלת-טרור בכפרים הצליח השבאב לתפוס עמדות-כוח רבות ולסחוף לשורותיו נערים, אשר, למרות מחאות-הוריהם, לא הלכו, ברובם הגדול, לבית הספר הסגור. נערים חסרי-מעש אלה הפכו יותר ויותר מעורבים בפעילות חבלנית נגד צה"ל, השתתפו באסיפות, בכינוסים ובהרצאות שהתקיימו בלילות ביער, במיקלטים ובאיזורי-מיסתור אחרים. שנאתם גברה ככל שגדלה מעורבותם בנעשה בכפרם וככל ששטיפות המוח הפכו ליותר הרסניות. עבור רבים מהם זריקת-אבנים ובקבוקי-תבערה הפכו למעין משחק, שכלליו ידועים וברורים מראש: אם פגעת והצלחת לברוח - ניצחת, ואתה נחשב לגיבור המחנה; אם פגעת פגיעה שטחית ותפסו אותך - אתה נחשב לגיבור, ואם לא פגעת כלל ותפסו אותך - זו תבוסה. אלו היו כללי המשחק המוכרים בכל אזור ואזור בשטחים לכל מחבל מתלמד.
ובינתיים אינתיפאדה רדפה אינתיפאדה והכללים לא השתנו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
