"העדים במשפט אייכמן השפיעו מעט מאוד על ההרשעה"

העדים הרבים שהופיעו במשפט אייכמן השפיעו בצורה מועטה מאוד על הרשעתו, שהתבססה ברובה המכריע על המסמכים שהוגשו לבית המשפט. כך אומר ההיסטוריון הראשי של יד ושם, פרופ' דן מכמן.

מכמן דיבר (ב', 11.4.11) בכינוס שנערך ביד ושם, בשיתוף יד יצחק בן-צבי, ביום בו מלאו 50 שנה לפתיחת משפט אייכמן. לדבריו, חשיבותם של העדים הייתה במישור הציבורי, של הדגשת הפרט וגורלו בשואה, לאחר שעד אז הוקדשה רוב תשומת הלב לציבור היהודי ככלל.

מכמן מנה עוד מספר השפעות חשובות של המשפט: הדגשת הייחודיות של השואה, גם בעיני העולם; צבירת תיעוד עצום, המשמש עד היום את החוקרים; אכזבה חרדית מכך שקולם של החרדים לא נשמע במשפט, שהייתה לדבריו אחד הגורמים להסתגרותם מהציבור הישראלי הכללי.

מכמן התייחס גם לפולמוס הקשה שעוררה הסוציולוגית חנה ארנדט, אשר טענה לאחר המשפט שאייכמן היה בורג קטן ובנאלי במערכת הרצח, ושמועצות היהודים (היונראטים) שיתפו למעשה פעולה - שלא מדעת - עם הנאצים בביצוע הרצח. לדבריו, דבריה של ארנדט הביאו לכך שבמשך כמה עשורים התמקד המחקר במשטר הנאצי במקום בקורבנות, נזק שתוקן רק בשנות ה-90. מאידך, אמר מכמן, הביאה "הביקורת הלא-נכונה והאכזרית" של ארנדט להעמקת הדיון בתגובה היהודית.

גם פרופ' אניטה שפירא, כלת פרס ישראל, התייחסה לארנדט ואמרה שביקורתה הייתה "לא מבוססת, חסרת חמלה אנושית וחסרת הבנה של הסיטואציה". לדבריה, משפט אייכמן הציף את חשיבותן של העדויות גם למחקר ההיסטורי.

פרופ' דינה פורת, היסטוריונית מובילה של השואה בכלל ותגובת היישוב בפרט, אמרה על ארנדט: "לא הייתה בה טיפת חמלה להבנת המצב הטראגי של היודנראטים. היא לא ידעה שהמנהיגות היא חלק בלתי נפרד מהציבור היהודי? היא רצתה שדווקא בשעה הקשה ביותר המנהיגים יקומו ויעזבו?"

פורת התנגדה לתפיסה המקובלת, לפיה עד משפט אייכמן לא תפסה השואה מקום בתודעה הישראלית. היא הזכירה שורה של אירועים חשובים שהתרחשו עוד בשנות ה-60: הסכם השילומים עם גרמניה והמאבק הציבורי הקשה סביבו, הקמת יד ושם, משפט קסטנר וחקיקת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

פרופ' יחיעם ויץ, מחשובי חוקרי תולדות היישוב, התייחס בהרחבה לחלקו של דוד בן-גוריון. הוא ציין, כי בן-גוריון - שהפגין יחס מנוכר לשואה - היה זה שהורה לחטוף את אייכמן וקיבל את ההחלטה לחלוטין לבדו, מבלי לשתף איש משרי הממשלה. לעומת זאת, בן-גוריון לא הגיע לאף אחד מן הדיונים במשפט, ובעת פרסום פסק הדין (דצמבר 1961) שהה במשך חודש במנזר בבורמה. לדבריו, בכך רצה בן-גוריון להפגין שמדובר בהליך פלילי לכל דבר, ולא במשפט פוליטי.

ויץ ציין, כי בעוד יחסו של בן-גוריון לשואה במהלכה נחקר בהרחבה, טרם נחקר יחסו אליה בעת היותו ראש ממשלה. הוא הצביע על שתי עובדות מייצגות: בן-גוריון לא בא לאף טכס ביד ושם עד 1959, ואחרי אותו טכס מתח ביומנו ביקורת קשה על שראה; הוא לא נאם באף טכס ביד ושם עד 1961, חודש וחצי לפני התפטרותו.