התכנית שישראל היתה צריכה

מועצת יש"ע מחפשת דגם לפיתרון מדיני, שהמחנה הלאומי יוכל להציג במקום מפת הדרכים ההרסנית. ביום עיון הועלתה תכנית מטעם מועצת יש"ע, בינתיים רק לדיון, אך היא כבר נתקלה בביקורת קשה.

לפיה, ישראל תהיה ריבונית בכל מערב הירדן, הסכמי אוסלו יבוטלו, ובאזורים המיושבים ערבים תקומנה מינהלות עצמאיות בכפוף לריבונות הישראלית. על זאת יצא הקצף. למרות שאפילו אוטונומיה אחת, להבדיל ממינהלות נפרדות, לא הוצעה.

למי נועדה התכנית? לערבים? לאמריקנים? היצחקתם אותנו. היא נועדה, כמובן, לעם ישראל. אולם, אני מסופק אם מישהו אצלנו ישתכנע מתכנית "המינהלות" הזאת, וכך נשאר עם אפס תועלת ומחלוקת פנימית.

ובכל זאת, זו הזדמנות לסכם לעצמנו את התמונה הגיאופוליטית. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליט חבר הלאומים להקים כאן "בית לאומי לעם היהודי" וציין במפורש: "בזאת ניתנת ההכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתיין ולעקרון הבסיסי של הקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו..."

"הפלשתיין" הזאת כללה את עבר הירדן של היום. כל אומות העולם החליטו שזה השטח המינימלי הנחוץ ליהודים. ומדוע קיפח חבר הלאומים את הערבים הפלשתינים והירדנים? מפני שבאותה שעה, 1920, עוד לא היו קיימים! לא היה ייצור כזה "ממלכת ירדן", וערביי א"י המערבית כינו עצמם "דרום סורים" ותבעו שהמלך פייסל מדמשק ימלוך עליהם.

רק לאחר גירוש פייסל על-ידי הצרפתים וכינון המנדט הבריטי עם יעד מפורש לעשותו גרעין למדינה ליהודים, החליטו הערבים המקומיים שהם "עם" וכינו עצמם "פלשתינים", על שם המנדט. לו קראו הבריטים לשטח הזה "המנדט של ציון", היה לנו היום עם ערבי "ציוני".

הואיל וכבר היו אז שני גלי מהומות, ב-1920 וב-1922, הגיע לאזור שר המושבות צ'רצ'יל וחילק את הארץ: כל עבר הירדן, שלושה רבעים מן השטח, הוצא מתוך "הבית הלאומי". מנהיגי הציונות מחו, אך מה היה משקלם? כל מספרם היה אולי שליש ממספר המתנחלים היום. את עבר הירדן היקצו בעבור העם הפלשתיני החדש. קראו לו אמירות עבר הירדן, והאופציה היהודית-ציונית צומצמה לרבע בלבד, מן הים ועד לירדן. זו היתה הגזירה הראשונה.

הגזירה השניה היתה, שהקימו לנו עוד עם, "העם הירדני", והוא הפך להיות בעל הבית, שהמדינה החדשה, ירדן, שייכת לו, וכך נשאר העם החדש הראשון, הפלשתיני, כביכול ללא ארץ. חתכו את הבד, הותירו ממנו רק רבע, ומהרבע הזה דורשים מאתנו לעשות שתי חליפות.

הגזירה השלישית היתה, שלא לשקם את הפליטים ושלא ליישבם במקום שייועד להם אלא להשאירם במחנות במצב של עוני ותסיסה, איום פוליטי וצבאי מתמיד עלינו.

הגזירה הרביעית הם מיליון ומאתים אלף ערביי ישראל, שכבר תובעים אוטונומיה, והגזירה החמישית היא, שהם ביחד עם ערביי יש"ע, מתרבים בקצב שאין דומה לו בכל העולם, כל 20 שנה הם מכפילים את עצמם.

ועם כל זה אנחנו צריכים להסתדר בשטח שבין הירדן לים, מפני שקיבלנו את דין ירדן ודין פלשתין ודין הישארותם של הפליטים בתוכנו וגם את דין הדמוגרפיה, שכל מקום שהם רוב - השטח עובר אליהם. על-פי כל הדינים האלה יחד - בשנת 2020 תחדל מדינת ישראל להתקיים, ועל קיברה יתאחדו הפלשתינים של ירדן עם הפלשתינים של פלשתין, עם הפלשתינים של ישראל, והם והפליטים יהיו לפלשתין הגדולה. ואשר לישראל - "עליה השלום".

על כן, אם חפצי חיים אנו, אנחנו חייבים לחזור לנקודת המוצא ולנטוש כל פתרון, כל תכנית, שאינם יוצאים מתוך השטח המקורי, משתי גדות הירדן. הואיל ו-70% מן "הירדנים" הם פלשתינים, והיתר בדווים, יש בשטח הזה שני עמים, ולהם מגיעות שתי מדינות ולא שלוש, וירדן היא המדינה הפלשתינית. היא חייבת לקלוט את הפליטים הערביים כפי שהודו, פקיסטן, גרמניה ומי לא - כל אחת קלטה את פליטיה.

ישראל תחיל ריבונות מלאה על כל מערב ארץ ישראל, תושבי יש"ע היהודים יהיו אזרחיה, ותושבי יש"ע הערבים יהיו אזרחי המדינה הפלשתינית שבמזרח, ולא חשוב אם יקראו לה "ירדן" או "פלשתין". הצבעתם הלאומית תהיה ברבת עמון ואת חייהם הם ינהלו במסגרת אוטונומיה בכפוף לריבונות הישראלית. למינהל העצמי שלהם הם יצביעו בשכם או ברמאללה.

וכך תיראה המפה: ממזרח לירדן מדינה לפלשתינים, מערבה לו מדינה ליהודים. ובין ריכוז הפלשתינים במזרח וריכוז היהודים במערב אוכלסיה ערבית, בשטח ישראל, אך בעלת אזרחות פלשתינית. במצב של שלום, יהיה שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות לטובת האזרחים הפלשתינים באוטונומיה, ולטובת ולרווחת כל הצדדים. והלא על שלום מדברים, לא כן? באין שלום - לא יהיה כלום. ולו היתה לנו הנהגה נורמלית, היה מתברר מהר מאד, שהערבים היו מתעייפים תחילה, כי בהתמודדות הצבאית, אותה הם חיפשו, הם כבר נוצחו, ואצל עם נורמלי המנצח מכתיב את התוצאה המדינית.

זו התכנית שישראל היתה צריכה להציג ולדבוק בה בעקשנות. היא נשענת על האמת ההיסטורית והעובדתית, ועל כן סופה לנצח. אבל אנחנו איננו עם נורמלי.