גדעון לוי, מבכירי העיתונאים בהארץ, מתייצב פעם נוספת לימין האסירים הפלשתינים. במאמר בהארץ (13.01.07), מבקר גדעון לוי את ראש הממשלה, אהוד אולמרט על שלא נקט "בשום צעד מעשי" לקדם את התהליך המדיני ובהקשר זה הוא מציין, כי "האסירים הפלשתינים נמקים בבתי הסוהר". למען הסר ספק, קורא גדעון לוי לאולמרט להקים קואליציה עם המפלגות הערביות ו"להסתער לכיוון היעד המדיני" ואז "יהיה אפשר לשחרר אלפי אסירים ולשנות באחת את האווירה ביחסים עם הפלשתינים".
משתמע מדבריו, כי גדעון לוי אינו רואה בפשעים שביצעו הטרוריסטים הפלשתינים "פשעי מלחמה" חמורים כל כך בגינם הם צריכים לרצות את עונשם במלואו, אלא הוא סבור שהטרוריסטים הם "קלף מדיני" ובאמצעות שחרורם ניתן לשפר את האווירה עם הצד הפלשתיני. במקום שיהיו "נמקים" בכלא (ושוב במשתמע הם סובלים שלא כדין), על ישראל לשחררם מבלי להתחשב בפשעים שעשו.
תפיסתו של גדעון לוי תמוהה עד מאוד ומעלה קשות נוקבות באשר להיגיון העומד מאחוריה, ואנסה להמחיש זאת בשתי דוגמאות בולטות (מתוך מאות רבות אחרות שקצרה היריעה מלפרטן). עבדאללה ברגותי הורשע בבית משפט ישראל ברצח של 67 ישראלים ובפציעתם של מאות בסדרה של פיגועי התאבדות. ארגון הטרור חמאס אינו מכחיש את חלקו ואחריותו בפיגועים. אדרבא, הארגון מפרסם באתר האינטרנט הרשמי שלו דוחות המפארים את פועלו הטרוריסטי של עבדאללה ברגותי תחת הכותרת של "סיפורי הגבורה וההקרבה".
עבדאללה מצוטט באתר החמאס כאומר: "אינני מתחרט על דבר כלשהו שעשיתי. אני הכשרתי עשרות מהנדסים (מומחים להכנת חומרי נפץ)... ואתם תהיו עדים לסיפורים גדולים עשרות מונים מהסיפור שלי". בסדרת כתבות אחרת באתר של גדודי עיז א-דין אל-קסאם מספר עבדאללה ברגותי כיצד הוציא לפועל את פיגועי ההתאבדות ופיגועים נוספים.
אחלאם תמימי מרצה אף היא עונש מאסר עולם בישראל. היא הובילה את המחבל המתאבד עיז א-דין אל-מצרי למסעדת סבארו בירושלים, שם ביצע את פיגוע ההתאבדות שגבה את חייהם של 15 ישראלים ופצע עשרות רבות. במקרה זה כמו בקודמו, ארגון הטרור חמאס, בשמו ביצעה את מעשיה, מפרסם בגאווה את פעולותיה של אחלאם ורואה בה גיבורה. אחלאם לא הביעה צער על סיועה הישיר לרצח אזרחים ישראלים ובהן ילדים קטנים ובראיונות לתקשורת הצדיקה את מעשיה.
מדוע אפוא טוען גדעון לוי, כי עבדאללה ברגותי ואחלאם תמימי "נמקים" בכלא? מדוע גדעון לוי סבור שאין הם צריכים לרצות את עונשם על רצח המוני ושליחת המחבלים המתאבדים? מדוע גדעון לוי מאמין שדווקא שחרורם רוצחים אלה יקדם את השלום?
ובהקשר זה מעניין לבחון את גישתו של גדעון לוי לאישים שהיו מופקדים על המלחמה בטרור. גדעון לוי אינו נוקט בגישה פשרנית דומה כלפי הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז או ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר. במאמר בהארץ (30.04.06) מציין גדעון לוי, כי "יש מדינות בעולם שבהן איש כמופז היה נשלח הביתה כמנודה - לו היה מצליח לחמוק ממשפט, בארצו או בבית הדין הבינלאומי בהאג, בחשד לפשעי מלחמה". במאמר אחר (09.12.07) כותב גדעון לוי, כי דיכטר סומן כ"חשוד בפשעי מלחמה" בשל פרשת חיסול סלאח שחאדה (ראש זרוע הטרור של החמאס), ולאור אי העמדתו לדין בישראל הוא מביע תקווה שיובא למשפט בבית דין בחו"ל. "במצב עניינים זה לא נותר למי שחושבים שמדובר במעשים מחרידים אלא לקוות, שרשויות החוק בחו"ל יפעלו במקום שבו הרשויות שלנו מליטות את עיניהן".
הנה כי כן, מתגלית תפיסת עולמו של גדעון לוי במלוא הדרתה. הריגת אזרחים פלשתינים במסגרת פעולת סיכול ממוקד צבאית נגד ראש ארגון טרור, האחראי לרצח עשרות רבות של ישראלים, מחייבת להעמיד לדין בישראל או בחו"ל את ראשי מערכת הביטחון שאישרו את הפעולה. לעומתם, טרוריסטים מוצהרים, שאינם מסתירים את כוונות הרצח שלהם, שרצחו עשרות אזרחים תמימים באוטובוסים או במסעדות זכאים לשחרור מיידי מהכלא כדי "לשפר את האווירה" עם הפלשתינים. ובנוסף לכך, בהקשר הישראלי מטיל גדעון לוי את האחריות על הדרג הבכיר ביותר, ולעומת זאת בהקשר הפלשתיני הוא נמנע לחלוטין מלהטיל אחריות כלשהי על הנהגת החמאס על שהורתה לבצע את פיגועי הטרור ואינו קורא להעמידה לדין בחו"ל. נהפוך הוא, הוא רואה בה פרטנר לגיטימי לשיחות מדיניות. בסיכומו של דבר, מאמריו של גדעון לוי רצופים חוסר היגיון וחוסר עקביות והם מעלים שאלות באשר לאמינות טענותיו.
