"חיים של תלמוד תורה בצל המוות"

אילו היה דוד הלבני אדמו"ר, היו חסידיו מפרסמים את "שבחי דוד" ומספרים את נס הצלתו המופלאה מידי הצורר הנאצי. היו מספרים על חוזק אמונתו וגדולתו בתורה. היו מספרים כיצד הצליח לדחות מיום ליום את שילוחו למשרפות, על-ידי כך שסיפר לקאפו סיפורים מן התלמוד, גם סיפורים שהצנעה יפה להם. היו מספרים כיצד גילה דף מן השולחן ערוך, עוטף כריך של קלגס נאצי. כיצד סיכן חייו כדי להשיג את הדף הזה, הספוג כתמי שומן. כיצד קיים שעורי תורה בתוך מחנה המוות, שעורים מתוך התלמוד אותו ידע על פה. היו מספרים על הרבי שהתריס כלפי מעלה, על שתינוקות דבית רבן הנזרקים למשרפות. היו מספרים את המדרש הידוע על הקדוש ברוך הוא שעיניו זולגות דמעות כשהוא רואה בצרתם של ישראל. היו מספרים כיצד הרבי רואה בעיני רוחו את הדמעות הזולגות אל כוס הייסורים האגדית, שכאשר תתמלא תבוא הגאולה לישראל.

אבל דוד הלבני (וייס) איננו אדמו"ר. הוא פרופסור לתלמוד באוניברסיטת קולומביה, מגדולי החוקרים של התלמוד בדורנו. את סיפור חייו כתב הוא עצמו בספר קטן, המחזיק כמאה וחמישים עמודים. כמעט כל מה שהיה נאמר על שבחי האדמו"ר ניתן להיאמר על פרופסור הלבני. אלא שהלבני מספר כי כוס הייסורים האגדית עולה על גדותיה והמשרפות ממשיכות לפעול.

נתקלתי בספרו של הלבני "עלה לא נידף", כשחיטטתי בערימת ספרים, בדוכן שבוע הספר. זהו ספר ישן (1966) במושגי המולות התזזיתית שלנו1966. היתרון היחיד שיש לדעתי לשבוע הספר, הוא בחשיפת ספרים שנעלמו מן המדפים.