מסקנות ועדת וינוגרד הן בכל מקרה הישג של אהוד אולמרט. גם אם הוועדה תתקוף אותו במילים קשות ותסיק מסקנות אישיות, ביומן ראש הממשלה היא תרשם כסיפור הצלחה.
כל מסקנה אישית או ביקורת שתופנה כלפיו היא כאין וכאפס לעומת ועדת חקירה ממלכתית ומסודרת שהיתה מתמנה בכל מקום מתוקן אחר, אצל כל דמויות אחרות, פחות עזות מצח.
עוד בשלב שלפני הקמת הוועדה, הצליח אהוד אולמרט, בתכסיסנות מעוררת התפעלות, להתחמק מדרישת הציבור והלוחמים ששלח לקרב ולמנוע את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית.
בעסקנות וחוצפה פוליטית סטייל מינויי משרד התמ"ת, ניסה אולמרט להטות את מסקנות הוועדה מראש על-ידי שיבוץ אנשי שלומו ואנשים התלויים בו לפרנסתם בוועדה, משל היתה הוועדה עוד מועצה דתית או חברה ציבורית ב"ימים הטובים" שלו ושל חברו עמרי.
כך ניסה אהוד אולמרט למנות לתפקיד מרכז הוועדה את מני בן חיים, בהחלט איש ארגון רציני ביותר, רציני עד כדי כך שבבחירות שהתקיימו כעשרה חודשים קודם לכן ריכז את מטה המתנדבים של מפלגת קדימה.
את ניסיון המינוי הלא יאמן הזה עצר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהוסיף ופסל בשל ניגוד עניינים גם שני "מועמדים" אחרים אותם ניסה אולמרט למנות לוועדת החקירה של עצמו, ידידיה יערי, מנכ"ל החברה הממשלתית רפא"ל ודוד עברי, נציג חברת "בואינג" בישראל.
סאגת ניסיונות המינויים במרכז קדימה - סליחה, בוועדת הבדיקה בממשלתית - לא נעצרה במרכז וחברי הוועדה. למרבה התדהמה, הסתבר שאשתו של נחום אדמוני, שיועד על-ידי אולמרט לשמש כיו"ר הוועדה (!) מונתה לשלוש משרות אמון ע"י הנחקר הראשי בעת ששימש שר התמ"ת כשנתיים קודם לכן.
כך ניסה אהוד אולמרט להטות ככל יכולתו את הרכב חברי הוועדה, כך הוא ו"מקורביו" התלו בה ודחו את התקדמות עבודתה ומועד פרסום מסקנותיה באמצעות עתירות מתוזמנות וספינים תקשורתיים זולים, כך הכריז אהוד אולמרט מראש שלא משנה מה יהיו תוצאות חקירת הוועדה - הוא בכל מקרה לא מתכוון להתפטר מתפקידו.
בפרפראזה על אמירתו המכוערת של אותו "גורם"(?) בסביבת אולמרט מלפני כמה ימים, לפיה "אם חמישים המ"פים שדרשו ממנו לקחת אחריות היו מתאמצים במלחמה כמו שהם מתאמצים נגד אהוד אולמרט היה מצבנו במלחמה טוב יותר", ניתן לומר כי אם אהוד אולמרט היה מתאמץ לנצח במלחמה כפי שהוא מתאמץ בנושא הוועדה ושרידותו הפוליטית - צה"ל היה מגיע בתוך כמה ימים עד הפרת והחידקל.
מכיון שראש הממשלה קבע את הרכב הוועדה והממשלה שבראשותו הכתיבה לה את סמכויותיה, לא נבדקו על ידיה הבטי העומק, וככל הנראה מסקנותיה תהיינה חלקיות בהתאמה ותתרכזנה בבחינה צרה, טכנית, של ימי המלחמה.
הוועדה תוקיע כמה קצינים, אולי תצא גם נגד כמה פוליטיקאים, הוועדה לא תרד לעומק ולא תגיע לשורש הבעיה. מסקנות הוועדה, גם אם ייושמו, יובילו להזמנות לימ"חים ולעידכון אפודים למידת הכרס העדכנית של לוחמי המילואים לקראת התרגיל הבא. למרבה הצער, סמכויות הוועדה ייעדו אותה מראש להיות כדור אקמול למחלה נגיפית.
הוועדה לא תחקור את תרומת הקונספציה השגויה של ממשלות ישראל לקריסה, יותר נכון - לסדרת הקריסות הרצופה אליה הובלה מדינת ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות, חמש עשרה שנות אוסלו. מאז חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן ("בוקר נפלא", התפייט אז שדר "קול ישראל"), נדחפה מדינת ישראל למערבולת של מים עכורים, מערבולת המושכת אותה בהתמדה שוב ושוב למטה.
הקונספציה של בריחה מפני טרור תוך היתלות בחלומות בדבר מלחמת חורמה של האוייב בעצמו ("בלי בג"צ ובלי בצלם" של רבין) בתוספת איומים קשוחים על גורלו המר של פרטנרינו אם הקונספציה תכשל ("נעביר אותם מעבר לירדן .. טרנספר" של א.ב. יהושע ), אותה קונספציה הזויה טופחה בהתמדה על-ידי קובעי הטון בתרבות ובתקשורת והגיעה לאחד משיאיה בבריחה המבוהלת של צה"ל מלבנון לפני שבע שנים, בריחה שגרמה לעולם הערבי להבין שמדינת ישראל שוב עומדת עם הגב לים, קרובה מתמיד למים.
הנסיגה מלבנון, שנתפסה (בצדק) כבריחה-תבוסה משפילה, הביאה אלינו את המלחמה המכונה כאן "אינתיפאדת אל-אקצה". עקירת הישובים מגוש קטיף וצפון השומרון שנתפסה (אף היא בצדק) כבריחה והפסד נוסף, הביאה אלינו את מלחמת לבנון השנייה, מלחמה בה - אין ספק - התעלתה הקונספציה על עצמה.
אך על כך השופט וינוגרד בודאי לא יכתוב, כמו גם על המצב הנפשי איתו הגיע צה"ל למלחמה, פחות משנה אחרי גירוש עשרת אלפי אזרחים-אחים מבתיהם.
השופט וינוגרד לא יחקור את השפעת שטיפת המוח הפסבדו-פסיכולוגית חסרת התקדים, אותה "הכנה מנטאלית" שסירסה את הצבא נפשית ותפקודית לאורך השנה שקדמה ל"הינתקות", גם לא את "מצעדי הניצחון" בניצוח הרמטכ"ל דן חלוץ לאורך השנה שלאחריה, אותה "העלאה על נס" של האתוס הצה"לי החדש, "העלאה על נס" שהמשיכה והעצימה את תהליך השחיקה המנטאלי כמעט עד לפרוץ המלחמה ממש.
את כל אלו ועדת וינוגרד לא תחקור, בנושאים אקוטיים אלו הוועדה לא תקבע מסקנות אישיות. הנחקר הראשי כבר דאג מראש לצמצם את סמכויות הוועדה, לעקר ממשמעות אמיתית, אסטרטגית, את סמכויותיה.
המסקנות שהשופט וינוגרד לא יכתוב כתובות כבר מזמן על הקיר. הדבר היחיד שחסר כאן הוא הילד מסיפורי אנדרסן ("המלך הוא עירום") שיקרא אותה בקול.
