מאז פרסום דוח ועדת וינוגרד ואף שבועות מספר קודם לכן עומדת במרכז השיג והשיג הציבורי או ליתר דיוק התקשורתי השאלה האם אולמרט זוכה אם לאו בדוח ועדת וינוגרד והאם יש להדיחו או לאפשר לו להמשיך בתפקידו.
נושא נוסף העומד לדיון תקשורתי הוא התביעה של מתנגדי אולמרט משר הביטחון, אהוד ברק, להתפטר לאלתר מתפקידו. מצדדי אולמרט לעומתם מפעילים את כל כושר שכנועם ויכולתם המילולית במאמץ להשאיר את ברק בממשלה. אלו, אמנם, שאלות חשובות והרות גורל לגבי המשך קיומנו באזור אך לא העיקרית.
בלהט ויכוח זה שכולו סביב עריפת ראשים או כפי שהיום העניין נקרא "ישיבת הדחה של מועצת השבט" (עיין ערך "הישרדות") נעלמה מנחיל העיתונאים, פרשנים, גנרלים (בדימ.), מ"פים וטרמפיסטים למיניהם קביעה קשה ומוזרה של ועדת וינוגרד. הוועדה במסקנותיה ובתיאור הממצאים שהעלתה בחכתה במלחמת לבנון השנייה קובעת למעשה כי ישראל לא השיגה מטרותיה במלחמה כלומר נוצחה.
"... בהערכה כללית של המלחמה נוכל לומר כי הייתה בה החמצה גדולה וחמורה. ישראל יצאה למלחמה ממושכת, שהיא עצמה יזמה, שהסתיימה מבלי שישראל ניצחה בה באופן ברור מבחינה צבאית". מסקנה זו של הוועדה לא רק שאינה נכונה עובדתית אלא שאסור לה להופיע מעל דפיה של ועדה ממלכתית ורשמית כלשהי גם אם הייתה נכונה.
מדינת ישראל לאחר 60 שנות קיומה עדיין מוקפת בשכנים המעוניינים להשמידה. יש מי האומרים זאת בגלוי כמו שלטון האייתולות באירן ויש מי שבעקיפין כמו השלטון הסורי - שכנתנו מצפון. גם הסכמי השלום שלנו עם שכנינו התבססו, לא מעט, על עוצמתנו הצבאית ויכולתנו להכריע כל עימות כוחני לטובתנו. ועדת וינוגרד אף מציינת זאת בלשונה בדוח הסופי.
לתדהמתי בחרה הוועדה להתנסח באופן היוצר את הרושם הברור כי צה"ל נכשל בעימות מול החיזבאללה שאינו יותר מאוסף של כמה אלפים בודדים של לוחמים לא סדירים. קביעה זו של הוועדה פוגעת באינטרס הלאומי הישראלי ואינה נדרשת כלל ועיקר לעבודת הוועדה. החלטה בשאלת הניצחון או הכישלון במלחמה לא נתבקשה על-ידי הממשלה שמינתה את הוועדה ולא על-ידי הציבור שאותו, אולי, חשבה הוועדה שהיא משרתת.
העובדות, גם הן, אינן תומכות ברוח הדברים הנושבים מהוועדה: בכל עימות צבאי ישיר בין כוחות לוחמים ישראלים לבין אלו של החיזבאללה ידם של חיילינו היה על העליונה, החלטת מועהב"ט 1701 יצרה מצב שונה בשטח גם אם לפרק זמן קצוב - חיזבאללה התרחק מהגדר, תוגבר הכוח הרב-לאומי באזור (בשטחו הלבנוני של הגבול) שפועל, עד עתה, בנחישות גדולה פי כמה מקודמו שטרום המלחמה, ממשלת לבנון התחזקה מעט והצפון שקט.
השאלה האם ירי הקטיושות על יישובי הצפון הופסק בכוח או בהסכמה הדדית אינה רלוונטית לעובדת השקט בצפון. שגו חברי הוועדה אם חשבו שניתן להביא להפסקת הירי על ישובי הצפון באמצעות כוח בלבד ללא הסכם מדיני. יתכן שניתן היה להשיג את כל שהושג בפרק זמן קצר יותר אך משך הזמן בוודאי שאינו מצריך שימוש בטרמינולוגיה של כישלון של צה"ל.
אם חלילה יאמצו מקבלי ההחלטות בקרב שכנינו את רוח הוועדה בדבר הכישלון הצה"לי מול החיזבאללה, הפיתוי למלחמה חדשה נוספת יגדל. תאבונם של שליטי אירן או של עמיתיהם הסורים נבלם, עד עתה, בזכות כושר ההרתעה של ישראל. אובדנו כתוצאה מדוח של ועדה שמונתה על-ידי הממשלה מסכן את עתידנו כאן.
אין ספק שיכלו חברי הוועדה למלא את תפקידם וחובתם גם אם בממצאיהם לא היה עולה רושם ההפסד במלחמה. עדיף היה לפתוח את הדוח במילים הדומות לאלו: "למרות ניצחונה של ישראל במלחמת לבנון השנייה כפי שהתבטאה בכפיית הסדר בדמותה של החלטה 1701 מצאנו כשלים וליקויים חמורים בפעולת הדרג המדיני, הדרג הצבאי הבכיר והממשק ביניהם... " ולא כפי שנכתב.
