יש רבנים גדולים ומגבעותיהם קטנות; ויש רבנים קטנים ומגבעותיהם גדולות;
יש רב גדול בתורה ובמצוות, ענו עולם המקפיד להוסיף לחתימת שמו את התואר "הקטן"; ויש רב קטן, שלא תמיד שנה ובוודאי שלא שילש, אך מקפיד להקדים לשמו, מעשה גאווה ויהירות, את התואר "הגאון הגדול";
יש רב אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה; ויש רב תככים, רב חובל ורב מדנים, או בקיצור: רב ראשי.
יש רב המכהן כמנהיג רוחני, רב פעלים, המנווט את אורחות חייה של קהילתו ומדריכה בדרך הישר; ויש רב שפועל כרב-מכר, שתר אחרי כותרת בעיתון של יום המחר ומנווט את אורחותיו לפיהן;
יש רב מִטעם, ויש רב עִם טעם. הראשון, קשריו - ולא כישוריו - הם אומנותו, ואילו השני, פיו מפיק מרגליות וכל דבריו "תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו".
יש רב ששמו הטוב הולך לפניו ומפיץ ניחוחו, ויוצא מוניטין שלו בעולם והכל משחרים לפתחו; ויש מן הרבנים שדלותם וריקנותם אומנותם, השוכרים להם דוברים, יחצ"נים ויועצי תקשורת, שיפארו את שמם בעולם.
יש רב שמדבר מעט ועושה הרבה, בעל יושר ויושרה, ישר ותם לב, ותוכו כברו; ויש רב שמדבר הרבה, עושה מעט, ואף הוא, תוכו חלול כברו.
יש רב שקורא "אחריי", מנהיג בחסד, הקובע יעדים, מציב אתגרים ויכול להם, ולמרות שלא תמיד שובים הם את לב ההמון צריך להם ולשכמותם; ויש רב שאומר "אחריי המבול". הראשון, מנהיג בעל עוצמה, ואילו השני, רכרוכי וחסר חוט שדרה, המביט לאחור כדי לנהוג מה רוצה עדתו ועל פיה הוא נוהג, או בעצם, מונהג.
יש רב המקדש שם שמים, בהליכותיו ובהלכותיו, ויש רב המחלל שם שמים, נושא אותו לשווא, ומבזה את התורה ואת לומדיה.
יש רב, שכותב ספר קטן, עם חידושים גדולים, ומותיר אחריו מורשת גדולה גם לשעה גם לדורות; ויש רב, העושה ספרים הרבה, מרובי כמות ומעוטי איכות.
יש רב, המכיר בו-זמנית הן את בית המדרש הן את "שוק החיים", מעורה היטב בחיי קהילתו, יוצא ובא בבתי בניה שמח בשמחתם, כואב את כאבם ומכיר בצערם; ויש רב, שראשו ורובו בספרים, מנותק מחיי העולם הזה, וקיים נתק גמור בינו לבין בני הקהילה שאותה אמור הוא להנהיג. שפתם אינה שפתו, שמחותיהם אינן שמחותיו, וכאבם אינו כאבו.
יש רב שדמעת העשוקים ניצבת לנגד עיניו, דורש משפט, עושה חסד, מאזין לקולם של העני והמך, היתום והאלמנה; ויש רב שמחבר הון ושלטון, ששררתו אומנותו. הראשון, עושה לו אלוהים ובועט באלילי הכסף, והשני מוכן למכור את אלוהיו עבור עגל הזהב.
"רק מקבלים תשלומים וגמולים"
פעם כינו את הרב "חכם", ויש שנמנעו כליל מלעטרו בתוארי כבוד ואמרו "גדול מרבן - שמו", ששמו הטוב הלך לפניו והפיץ ניחוחו ויצא מוניטין שלו בעולם, ואילו היום כמעט ונשתכח שם "חכם" מתוארי הרבנים. ויש מן הרבנים שסוברים כי הכול "בעזרת השם", ומעטרים עצמם בשמות מפוצצים אך חלולים וריקים מתוכן, דוגמת "רבן של כל בני הגולה", "הגאון העצום" וגומר.
כבר לפני כשש מאות שנה, קונן רבי ישראל איסרליין, מגדולי חכמי ההלכה באשכנז (גרמניה) במאה הט"ו, על מצבה של הרבנות בימיו, ואמר ש"הנסמכים [=מקבלי ה'סמיכה', כתב ההרשאה לרבנות] מרובים, והיודעים - מועטים". רבי שלמה לוריא-המהרש"ל, מגדולי חכמי פולין במאה הט"ז, החרה החזיק אחריו, בכותבו:
"הנראה בעיני, מאחר שלא נמצא עכשיו תלמיד חכם ממש, [...] ואפילו אם נמצא אחד מיני אלף, רב הפרוץ על העומד, שכולם רוצים להלוך בדרך זו, כי בעוונותינו הרבים, הנסמכים מרובים והיודעים מועטים, ונזנחי דעת נתרבו. שאין אחד מכיר מקומו, ומיד כשהוא נסמך מתחיל להשתרר ולקבץ בחורים בהון עתק, כדרך השרים ששוכרים עבדים לרוץ לפניהם...
"וכן זקנים בעוונותינו הרבים, שאפילו סוגיא דשמעתא [=צורת השועה, הסוגיה התלמודית] אינם מבינים לתכליתה, ואינם יורדים לעומקה של הלכה כלל, רק זקנים בשנים ובלא קניית חכמה, גם כן הם המשתררים על הציבור ועל הלומדים, ומחרימים ומתירים ומסמיכים לתלמידים שלא למדו לפניהם, רק מקבלים תשלומים וגמולים, ולהנאתן דורשים כל הימים.
"אוי לנו לאותה בושה שאנשי אמונה יודעי דעת נאבדו. ואפילו אם נמצא לפעמים חריף גדול ולמדן, מכל מקום מעשיו מקולקלים, ואינו דורש לשמה ולקיים המצווה, רק להאריך הפלפול ולגדל השם, ובדרך זה הולכים עכשיו כל התלמידים...
"ואני הגבר ראיתי כמה פעמים אך שנתמלא העיר הומיה בעוון זה ולעג הרבה היה מין ההמון שאומרים: בעבור זה לומדים הרבה כדי תשלומים וגמולים, שיקבלו ליטרא דדהבא? [=ליטרת זהב]... ויש שאינם ראויים [אפילו] לליטרא של נחושת".
"הדיינות נעשתה למין פקידות שחצייה חילונית"
ושמא תאמר, שכך היה "שם", בגלות, אבל בארץ ישראל חזרו הכל למוטב, צא ולמד דברים שנכתבו כאן, בארץ ישראל, לפני כשמונים שנה, תחת הכותרת "כבוד הרבנות" ונראים כאילו נלקחו ממציאות ימינו:
"הדיינות נעשתה בזמן האחרון למין פקידות שחצייה חילונית; ההוראה ירדה מכבודה ונעשתה לכלי שימוש ארעי לנצרכים ולנזקקים לה...
"הרבנים נסחבו על-פי רוב בזרם של איזו סיעה ומפלגה, ובמקום שהיה ראוי להרבנות להתרומם מעל לכל המפלגות ולהראות גלוי לכל כי הרבנים בתור נושאי דגל הקודש מורים דרך ה', הם כטל מאת ה' (מיכה ה, ו) - משתדלים להשפיע על הכל ולהחזיק במעוז האחדות הכללית של האומה - תחת זאת נעשו גם הם עצמם מוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או מפלגה אלמונית, ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית עם כל חסרונותיה ומגרעותיה... "
הדברים נכתבו בידי לא אחר מאשר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכונן הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי הראשון לישראל. בעיני רוחו, ראה הרב קוק את הרבנות שתשמש מגדלור, אך לעתים נדמית היא יותר לתחנת כוח, רווית יצרים פוליטיים, שררה, קנאה, תאווה וכבוד, המוציאים את האדם מן העולם.
מיהו "רב"? מהי "רבנות"? עיון באוצרות הלשון העברית מלמדים שלמן המאה הי"ב ואילך, היה זה שם נרדף למורה הוראה בישראל, חכם תורה, איש רוח. ומנהג יפה עשו להם אבותינו, "שלא כל הרוצה ליטול את השם - יבוא וייטול", והמבקש להתעטר בתואר "רב" יתכבד תחילה וישב בבית המדרש כך וכך שנים וימלא כרסו בש"ס ופוסקים, ספרי הלכה והגות, ואחר יעמוד למבחן עד שיהא ראוי ל"סמיכה" - זו סמיכת חכמים, חכמי תורה מוכרים שיסמכו ידיו עליו ויעטרוהו בכתר הרבנות.
כל בעל זקן, זוכה מיד לתואר "רב"
משנידלדלו הדורות, ונתמעטו חכמי תורה, החל כל אדם, בין ראוי בין שאינו ראוי, לעטר עצמו בתואר "רב", ואין פוצה פה ומצפצף. לצד ה"רב" המסורתי, קמו תארים חדשים המייצגים את רוח הזמן, התקופה והמקום. וכך נולדו ה"רבנית" וה"רבָּה", ה"רבי", הראביי וה"רעבע", ה"מורה" וה"מורי", ה"חכם" וה"גאון", "אדמו"ר", "מרן" ו"ראש הישיבה", ה"ראשון לציון" ו"ראש הרבנים", "רב ראשי אשכנזי" ו"רב ראשי ספרדי".
האינפלציה במחזיקי התואר בימינו, הביאה לזילותו של המונח ולזלזול בתוכן שהוא מייצג. עד כדי כך, שבחוגים מסוימים, כל איש ציבור ואפילו סתם בעל זקן, זוכה מיד לתואר "רב", בין אם צורבא מדרבנן הוא, ובין אם עַם הארץ מדאורייתא הוא.
סוף דבר הכול נשמע: הגיעה העת להשיב עטרת הרבנות ליושנה, ולהימנע מהענקת התואר למי שאינו ראוי לו. וכל הנושאו שלא לשווא, יכיר ויֵדַע כי לא שררה הוא נוטל לעצמו, אלא עבדות. ונאה לחתום בדבריו של אחד מגדולי חכמי ההלכה בדורות האחרונים, רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק , כפי שהובאו מפי נכדו, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מורה ומנהיג לאלפי רבנים, 'איש ההלכה':
"סיפר לי דודי, הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב. ענה ר' חיים ואמר: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו"".
לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה הוראה בישראל. התגשמות אידיאלי הצדק היא מילוי תעודת יצירה שהוטלה על האדם, תיקון העולם במלכות ההלכה וחידוש פני הבריאה. אין פולחן דתי מועיל כלום, אם דיני הצדק ועקרונותיו מחוללים ונדרסים ברגל גאה.
"מצווה הבאה בעבירה" - אינה כלום. "אני ה'... שונא גזל בעולה". עושק מעכב תפילותיו של אדם מלהתקבל במרומים. צער עניים וחלישות דעתם של אביונים, שפלי רוח, שקולים נגד כמה מצוות.
לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להציל עשוק מיד עושקו - זו תורת הרב כולה, ואידך - אך פירושא הוא.
