ברצועה עומדת לפרוץ מלחמה של ממש. "מבצע קרקעי" רחב היקף איננו פעולת תגמול ואיננו פעולת מנע. המדובר במלחמה שתו המחיר המדמם שלה ידוע מראש, אבל אם חפצי חיים אנחנו - אין מנוס מתשלום המחיר הכואב הזה. לא רק בעבור תושבי שדרות המתייסרים מזה שנים ללא הגנה נאותה וללא פתרון הנראה באופק למצוקתם הקטלנית, אלא בעבור קיומה של ישראל.
מתקפת הקסאמים על יישובי עוטף עזה, ובעיקר על שדרות, איננה המענה של פליטים מורעבים ומסוגרים ברצועה על החיסולים הממוקדים של ישראל נגד מחוללי הטרור ומשגרי מטר הטילים. המתקפה הזו היא מארב מתוכנן היטב שכל מטרתו למשוך את צה"ל אל מלתעות מלחמה שניתן אולי לכנותה: "מלחמת עזה הראשונה", בתוך שטחי ההריגה של הרצועה. ומטרת המארב פשוטה: להוכיח שוב לעולם הערבי הצר עלינו, כי כוח ההרתעה של "הנמר הישראלי" שוב איננו מה שהיה, וכי כמו במלחמת לבנון השנייה יוכח שוב כי מלחמה נגד ישראל כבר איננה אופציה מפחידה וכי נוכח הנהגה "חלולה" כמו ממשלת אולמרט, ניתן להביס את ישראל שוב ושוב.
כל מי שעיניו בראשו חייב להבין כי בחזית הרצועה שוב אין ישראל ניצבת בפני חבורת פליטים שאינם יודעים כיצד להשיב מלחמה. הפליטים האלה, ובעיקר מוסדות השלטון החמאסי שבחרו באורח דמוקרטי, הם צבא לכל דבר ועניין.
זה צבא שממומן על-ידי אירן של אחמדינג'אד, זה צבא שאותו מדריכים ומאמנים מומחים אירניים ולוחמי חיזבאללה, זה צבא שחייליו יודעים להפעיל היטב את נשקם ברמת הפרט, זה צבא מתוחכם היודע להטמין שדות נרחבים של מוקשי נ"ט בצירי הגישה המרכזיים אל תחומי הרצועה, זה צבא המצויד לא רק בקסאמים אלא גם בטילי נ"מ משוכללים וקטיושות ארוכות-טווח המסוגלות לפגוע בתחנת הכוח באשקלון, באשקלון העיר, בנתיבות ולהגיע גם לקריית גת ולאשדוד.
את כל היכולות המלחמתיות הרצחניות האלה, אמור צבא החמאס להציג כאשר ההנהגה הפוליטית של ישראל תורה לצה"ל להפעיל את תוכנית "המבצע הקרקעי" הגדול ברצועה.
הצבא החמאסי הזה אינו לבד. בבוא יום המלחמה שתיזום ישראל עלול הצבא הזה לפעול בשיתוף פעולה עם צבא חיזבאללה, והמלחמה שתתפרץ תנוע בשני צירי-מלקחיים התקפיים - מצפון ומדרום.
סביר להניח כי זרועות המודיעין הישראליות - הן אמ"ן והן המוסד - יודעות להעריך אל נכון את סיכוני מימושה של האופציה הדו-קוטבית הזו ואת הפעולות הנכונות שעל צה"ל לנקוט כדי לנצח במלחמה דו-חזיתית כזו. אבל כלל אין זה בטוח שהדרג המדיני הישראלי מסוגל, בעידן שאחרי דוח ועדת וינוגרד, להתגבר על החשש העמוק, אולי הפחד, מפני יציאה למלחמה נוספת, שנייה, בתקופת כהונתו הקצרה של אהוד אולמרט, מלחמה שבוודאי תהיה מלווה בהרוגים רבים יותר מאלה שאיבדו את חייהם במלחמה הראשונה.
יכול מאוד להיות כי החששות הכבדים של ממשלת אולמרט נוכח האפשרות של שקיעת צה"ל ב"בוץ העזתי" מבלי לדעת כיצד ומתי יוכל לחלץ את עצמו מהביצה הזו, דווקא הם יגרמו לשיקול דעת פוליטי הרבה יותר מעמיק ולהכנת פעולה צבאית "חכמה" שבה ישראל תוכל לנצח, להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה, ולחסל אחת ולתמיד את מכת הקסאמים המערערת את יסודות הקיום הישראלי בדרום ישראל.
רק החזרת כוח ההרתעה תאפשר יצירת מערכת הידברות והבנות - מעמדה של כוח ולא מעמדה של חולשה - בין ישראל לבין הפלשתינים. מערכת שתסביר מראש מה כללי היסוד שעליהם ניתן להסכים ומהם הקווים האדומים שהינם בבחינת "ייהרג ובל יעבור". קווים אדומים אלה צריכים להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי ישראל תהיה גמישה ונכונה לפשרות "מכאיבות", אבל לעולם לא תסכים אפילו לא לדיבור על "תביעת זכות השיבה", שלנצח תהיה ישראל "מדינה יהודית" המכבדת את המיעוטים שבה ונוהגת בהם בשוויון אזרחי, אבל לעולם לא תהיה מדינת "כל אזרחיה", וכי אין כל סיכוי שבעולם שכאן, בשטחים שבין הירדן לים, תקום אי פעם "מדינה אחת לשני עמים".
כך או כך, עובדה אחת חייבת להיות ברורה לציבור בישראל: בעקבות מתקפת הקסאמים המתעצמת ברצועת עזה, עומדת לפרוץ מלחמה של ממש. הפעם לא מדובר בפעולת תגמול או בפעולת מנע. הפעם זו תהיה מלחמה שתו המחיר המדמם שלה ידוע מראש, אבל אם חפצי חיים אנחנו - אין מנוס מתשלום המחיר הכואב הזה. לא רק בעבור תושבי שדרות המתייסרים מזה שנים ללא הגנה נאותה וללא פתרון הנראה באופק למצוקתם הקטלנית, אלא בעבור קיומה של ישראל.
