נתבקשתי לדבר על ארצות הברית ועל המזרח התיכון – סוגיה גדולה ונרחבת, בעלת שלוש סוגיות משנה. אני עומד לדבר על שתיים מהסוגיות הללו. אדבר על עירק ועל אירן, ולא אעסוק בארצות הברית, ישראל והפלשתינים. עירק ואירן הן הסוגיות העיקריות המעסיקות כיום את מדיניות החוץ של ארצות הברית במזרח התיכון.
עירק היא הסוגיה המרכזית. רובכם יודעים שארצות הברית ניסתה את מה שהממשל מכנה כשינוי אסטרטגיה שנקרא "הגל". זהו רעיון של גנרל פטריאוס, והוא מכיל ביסודו שלושה שלבים. צבא ארצות הברית יפעל ברחובות בגדד ביתר תקיפות. הם יעבדו קשה יותר כדי לנסות וליצור כוחות ביטחון עירקיים תכליתיים. נוכח חלון היציבות שיווצר על-ידי שני השלבים הראשונים, אמורים הפוליטיקאים העירקים לנצל את המצב ולסכם את העסקות הדרושות, כדי להגיע לפשרות מסוימות במדינה.
אני מעריך שאף אחד משלושת השלבים הללו לא יתרחש ועל-מנת שהאסטרטגיה תצליח, כל שלושת השלבים צריכים להתרחש. אני חושב שארצות הברית לא תמצא דרך שידה תהיה על העליונה במדיניות הנוכחית בעירק, ושהממשל ייאלץ לנסות משהו אחר. יש סיבות רבות לכך שהדברים אינם מתנהלים כהלכה בעירק.
הייתי רוצה לסכם את הסיבות האלה ברעיון של ה-ISMS של עירק. ארצות הברית לא מצאה דרך ללמוד את האידיאולוגיות של עירק, ובמובנים רבים היא רק מוסיפה שמן למדורה. ה-ISMS מוכרים לכולנו: נציונליזם, פן-ערביזם, פונדמנטליזם, כיתתיות (sectarianism), ובהעדר מונח מוצלח יותר – פאמיליאליזם, הנטייה לשמור על הנאמנות העיקרית למשפחה או לחמולה, לשבט.
יהיו הסיבות אשר יהיו, דומה שנוכחותה של ארצות הברית מחריפה את כל ה-ISMS הללו. הם מעוררים טינה כלפי ארצות הברית בתוך עירק, ותומכים בהתקוממויות המתרחשות בעירק מחוץ למדינה. נוצר אפוא מצב שככל שילחצו יותר, כך יתקלו באנרגיה שלילית יותר.
נכון לומר שנוכחותם של כוחות אמריקנים מאפשרת התנהגות סטטית. כוחות הביטחון העירקים אינם חשים לחץ גדול להשתפר במהירות, מפני שהאמריקנים פותרים עבורם את רוב הבעיות הרציניות. הפוליטיקאים העירקים אינם חשים כל לחץ לעשות את הפשרות הפוליטיות הדרושות כדי להתקדם יחדיו, מפני שהאמריקנים מרסנים את המצב, ולמעשה מצילים אותם ממחיר האי-אכפתיות שלהם.
לכן אינני חושב שחלק כלשהו ממסלול המדיניות הנוכחי יצליח לפעול היטב, ולכן תמכתי במשך זמן מסוים במדיניות של הינתקות ארצות הברית. אסטרטגיית ההינתקות המועדפת בעיני תימשך כ-18 חודשים. דעתי האישית היא שארצות הברית צריכה לנסות ולצמצם את כוחותיה בעירק לאפס.
כחלק מגישה זו, ארצות הברית זקוקה לאסטרטגיה פנימית וחיצונית כאחד עבור עירק. האסטרטגיה הפנימית כרוכה בתמיכה במה שמתכוונת לו הפוליטיקה הנוכחית בעירק, שהיא ביזור השלטון והסמכויות לאזורים ולקבוצות. חייב להיות ממד חיצוני, שיכלול מאמצים דיפלומטיים וצבאיים כדי להרתיע התערבות חיצונית במדינה מצד שכנותיה. אבל אני חושב שנוכל לצמצם את רוב הבעיות המסוכנות והקשות הללו.
מה אני חושב שיתרחש? ממשל בוש לא יזדרז להודות שהמדיניות שלו בעירק אינה מצליחה. אינני חושב שהם יעשו אפילו שינויים רציניים למחצה במדיניות, עד תקופה כלשהי ב-2008. אני מהמר על כך שב-2008 יודיע ממשל בוש על נסיגה הדרגתית של הכוחות, ויצמצם אותם אולי לחצי הכוחות שנמצאים שם כיום – כוח של מאה אלף איש בערך. אני חושב שהממשל הבא, רפובליקני או דמוקרטי (אם כי אני חושב שרוב המהמרים יגידו שזה יהיה ממשל דמוקרטי), עדיין יצטרך להתעסק עם עירק. אם יהיו אלה הדמוקרטים, הם יעיינו מחדש ובכובד ראש במה שצריך לעשות בעירק, וינקטו צמצום איטי נוסף של הכוחות, למספר כולל נמוך יותר.
כל זה תוך השגחה שעירק לא תהפוך לאסון מוחלט במשמרת שלנו. אינני בטוח אם כל זה יצליח, אבל סביר שלא תראו כוחות אמריקנים נוספים יוצאים מעירק לפני השנה הראשונה, או אפילו השנייה, של הממשל האמריקני הבא.
האסטרטגיה של ארה"ב כלפי אירן אני מבקש לעסוק בקצרה באסטרטגיה של ארצות הברית כלפי אירן. רבים משוכנעים שתוכנית האנרגיה הגרעינית של אירן היא תוכנית מוסווית לנשק גרעיני. ארצות הברית, וחלקים ניכרים בעולם, מודאגים מכך. מבחינה בסיסית, ישנן שלוש אפשרויות אסטרטגיות סבירות למדי:
- ישנו המסלול הננקט כעת, מסלול של דיפלומטיה ועיצומים. הדרישות שהוצגו לאירן היו ניכרות. הפשרות שהוצעו לאירן כדי לשכנע אותה לשנות את מדיניותה, היו מעטות.
- המסלול השני הוא מסלול שנדון בשנה האחרונה בהרחבה בארצות הברית, ואני חושב שהוא נדון גם בישראל, והוא המסלול של מהלכי מנע צבאיים. כדי להיות הוגן לחלוטין, אני חושב שצריך לקרוא לו "מלחמת מנע".
- האסטרטגיה השלישית האפשרית היא אסטרטגיה שאינה מוצאת חן בעיני איש: הכלה והרתעה של אירן גרעינית או כמעט גרעינית.
אני סבור שממשל בוש ימשיך להציג הצגה נאה של המסלול הדיפלומטי. אני מסופק אם הם יציעו לאירנים משהו שיפתה את האירנים להתפשר, גם אם ירצו להתפשר. אני מהמר שהמסלול הזה לא יצליח כל-כך, ושלא נראה תוצאות במונחים של פתיחות אירנית בנוגע לתוכנית האנרגיה שלהם, או נטישה של מיזמי ההעשרה הגרעינית שלהם. אני חושב שהמערב, ובעיקר ארצות הברית, "ייתקעו".
זה מביא אותנו לאפשרות השנייה, שהיא האפשרות של מהלומות מנע. אינני חושב שיש למישהו ספקות כי לארצות הברית יש כוח אווירי קונבנציונלי שיוכל לגרום נזקים רבים לתשתיות הגרעיניות האירניות, בייחוד במקומות שבהם מיוצר גז אורניום פלואריד, ושבהם מוצבות ומופעלות צנטריפוגות. אנו יודעים פחות על המקומות שבהם מיוצרות הצנטריפוגות והיכן מתבצע המחקר, אבל יש מערך של מטרות שאפשר לתקוף. תקיפת מערך מטרות זה יסיג את התוכנית האירנית בכמה וכמה שנים אחורה. אולם בלי פלישה לאירן והחלפת הממשלה, אסטרטגיה זו אינה עתידה להיות הפתרון שאין בלתו לפוטנציאל הגרעיני של אירן.
עם זאת, אני חושב שצריך להודות שמדיניות או אסטרטגיה זו אינה נראית מעוררת תיאבון גדול כל-כך בעיני ארצות הברית בשלב זה. סביר להניח שלאירנים תהיה אפשרות להנחית מהלומה נגדית במקרה שיותקפו.
אינני סבור שהצבא האמריקני חושב שלא יוכל להתמודד עם התגובות הפוטנציאליות של אירן. אני גם חושב שהתגובות הללו יעלו לנו ביוקר. זה ייקח זמן, ויהיה מחיר צבאי מיידי. ברור שלאירנים יש כמה וכמה אפשרויות לתגובה. אחד הדברים המופיע במלוא עוצמתו בחשיבה של הצבא האמריקני, ובייחוד בחשיבה של כוחות היבשה ושל חיל הנחתים, הוא שהאירנים יכולים להנחית מהלומת נגד על הכוחות האמריקנים בעירק. אנחנו יודעים שלאירנים יש ידידים רבים בעירק. האירנים טובים למדי בהפעלת חיל רגלים ובמבצעי פעולות מיוחדות. כמה כלי-נשק אירנים כבר הופיעו בעירק, והכוחות האמריקנים פרוסים בעירק בדלילות. צירי ההספקה שלהם ארוכים, וישנן דרכים רבות מאוד שהאירנים יכולים להקשות מאוד על חיי האמריקנים. כלומר, גם בעירק עצמה, ואפילו בשימוש בכלי נשק בטכנולוגיה נחותה סביר מאוד להניח שהאירנים יוכלו לגבות מחיר מהאמריקנים, וזה עוד לפני שחושבים על מיקוש פוטנציאלי של המפרץ הפרסי, התקפות טילים על מתקני נפט, או כל דבר מסוג זה, שכולם יכולים להתרחש.
אני חושב שברגע שמרחיקים לכת מן העלות הצבאית המיידית, צריכה להתעורר דאגה בקשר לעלות הפוליטית. ארצות הברית אינה מדינה פופולרית באירן, אבל היא תהיה פופולרית עוד פחות. התקפת מנע כזאת פירושה שאירן תהיה אויבת של ארצות הברית במשך זמן רב.
לפיכך, בהתחשב במה שמונח על צלחתם של האמריקנים בעירק, ובהתחשב בצמצום האיטי יחסית של הכוחות האמריקנים בעירק, אני מצפה – בהתחשב בספקנות של העם האמריקני עצמו לגבי מה שהממשל אומר על השימוש בכוח – שלא סביר כי ארצות הברית תחליט לפתוח בהתקפת מנע צבאית מול אירן בעתיד הקרוב.
אם נוציא מהכלל אפשרויות שונות, אם המשא-ומתן והדיפלומטיה לא יצליחו, ואם מלחמת מנע אינה מושכת את ארצות הברית, זה מוביל אותנו למדיניות האפשרית האחרונה, והיא הכלה והרתעה של אירן החמושה בנשק גרעיני פוטנציאלי.
כיצד יפעלו ההכלה וההרתעה? ובכן, הן יפעלו בדומה לצורה שבה פעלו בימי המלחמה הקרה, תוך התחשבות בעובדה שהמפרץ הפרסי הוא מקום שונה לחלוטין. תהיה שם תערובת של הכרזות פוליטיות, מערכות-יחסים פוליטיות ופריסה של צבאות של ארצות הברית, של מדינות המפרץ ושל בעלות-ברית פוטנציאליות מרוחקות יותר, כדי לשכנע את אירן שכל התנהגות הרפתקנית תחת מיגון משוער של נשק גרעיני, תהיה מסוכנת מאוד עבור אירן.
ארצות הברית, בסיוען של מעצמות אחרות, תעשה כנראה מאמץ כזה, בהתחשב במה שנראים כאינטרסים שלה, והאינטרסים של מדינות אחרות ביציבות במפרץ הפרסי.
אולם יש כאן אזהרה קטנה: האינטרסים הללו מתעוררים בעיקר בגלל הנפט. הם אינם מתעוררים בגלל חיבה מיוחדת כלשהי לחלק זה של העולם. הם מתעוררים מעובדות חומריות קשוחות, ואם עובדות אלה ישתנו בצורה כלשהי, אם שאר העולם ימצא דרכים אחרות להניע את מכוניותיו ללא נפט, האינטרסים הללו עלולים להשתנות. בינתיים, בהתחשב במה שראינו בדפוס ההתנהגות של ארצות הברית בעבר, סביר למדי להניח שהאמריקנים יעשו מאמץ מסוג זה.
הבעיה של אירן היא לא הנשק הגרעיני, אלא החתרנות הייתי רוצה לסכם בכמה התנגדויות לאסטרטגיה של הרתעה והכלה. בדרך כלל ישנן שש התנגדויות, והן מוצגות כך: אם לאירן יהיה נשק גרעיני, היא תתחזק בצורה כך או אחרת, ויהיה קשה מאוד לשאת ולתת אִתה. אירן עלולה לעסוק באכיפה גרעינית ללא כל מעצורים. אירן עלולה למסור נשק גרעיני לטרוריסטים. אירן עלולה להיות ארץ מטורפת לחלוטין ופשוט להחליט ששימוש בנשק גרעיני הוא רעיון טוב. מדינות אחרות, שיחששו מאירן, יחליטו להצטייד בנשק גרעיני משלהן, ואנו נהיה עדים לגל של התפשטות נשק גרעיני בחלק זה של העולם. ולבסוף קיימת הדאגה שכטירונית גרעינית, אירן לא תדע בדיוק כיצד לטפל בצעצועים החדשים שלה.
אני חושב שכל אלה הן התנגדויות סבירות, אבל אינני חושב שהן התנגדויות שאי-אפשר להתעלם מהן. גם בלי נשק גרעיני, אירן פעילה במימוש האינטרסים שלה ועוסקת בחתרנות. אם הבעיה היא חתרנות, כי אז הנשק הגרעיני לא ישנה את המצב מן היסוד, בצורה כזאת או אחרת. הפעילות החתרנית של אירן צריכה להיות מטופלת על-ידי נשואי החתרנות, בטקטיקות פוליטיות וצבאיות כאחד.
ייתכן, כפי שטוענים אנשים מסוימים, שאם יהיה להם נשק גרעיני, האירנים ישאבו עידוד וינהלו תוקפנות קונבנציונלית. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לזכור שאירן אינה מדינה חזקה במיוחד מבחינה צבאית, במושגים של היכולת להקרין את כוחה.
ההוצאה של ארצות הברית על ביטחון גדולה פי שלושה מהתל"ג של אירן. ההוצאה של ארצות הברית לביטחון גדולה פי תשעים מההוצאה על ביטחון של אירן. אם תחליט אירן שהיא רוצה לפלוש למדינה כלשהי, וארצות הברית לא תרצה שהמהלך יצליח, הוא לא יצליח. אני חושב שאפשר לצפות שמאזן צבאי נוח ישרור במשך שנים רבות מאוד.
קיימת סכנה שהאירנים יעסקו באכיפה גרעינית ללא כל מעצורים. מהלך כזה לא נוסה בעבר על-ידי מדינות אחרות. הסובייטים נופפו את הנשק הגרעיני שלהם לעבר האירופים, אבל לא עשו את זה לעתים תכופות מדי. הסיבה לכך היא שזו אסטרטגיה מסוכנת באמת.
האמריקנים טוענים שיש להם יכולת גרעינית עצומה. אולם ככל שהאירנים ינסו, הם יהיו מדינה גרעינית חלשה מאוד ופגיעה, והסתבכות במשבר גרעיני עם ארצות הברית משמעותו ליטול סיכונים גדולים באמת. אני חושב שלא יידרש להם זמן רב כדי להיווכח בסיכונים האלה.
יש החוששים שהאירנים יעבירו כלי נשק גרעיניים לטרוריסטים. לדעתי זה לא סביר מפני שמתן נשק גרעיני לקבוצות שאינן נמצאות בשליטה משמעו לסכן את המדינה שלך. לעולם לא תוכל להיות בטוח לידי מי יתגלגלו כלי הנשק האלה, ומי שימצא את עצמו קרבן לנשק גרעיני טרוריסטי ישתדל מאוד למצוא את המדינה שסיפקה אותו.
הבעיה של התפשטות הנשק הגרעיני באזור, תהיה תלויה בעיקר במדיניותה המעשית של ארצות הברית. בעבר ניסו האמריקנים לרסן את דחפי ההתפשטות על-ידי שילוב כוחם הצבאי במאזן הצבאי האזורי. אם ארצות הברית תעשה זאת, ואם ארצות הברית תפעיל מדיניות של הכלה והרתעה, אני חושב שנוכל להרתיע מדינות אחרות מהצטיידות בנשק גרעיני. הצטיידות בנשק גרעיני היא עניין מסובך; היא גוזלת זמן רב ומשאבים רבים. לכן, בשביל מדינות החושבות על כך, אני חושב שהאמריקנים יכולים להציע פתרון טוב יותר.
"טירונות" בנשק גרעיני הבעיה האחרונה היא הסיכון של טירונות בנשק גרעיני, ואני חושב שכאן קשה מאוד לומר שאם האירנים יחליטו לייצר נשק גרעיני, הם ינהגו בזהירות הראויה ויתכננו כלי נשק גרעיניים שיהיו בטוחים כראוי. זה אולי הנעלם הגדול ביותר בעניין זה, אבל אינני חושב שהנעלם הזה יספיק כדי להניע את ארצות הברית לנהל אסטרטגיה של מלחמת מנע.
לסיכום, אני חושב שהאסטרטגיה של ארצות הברית בחלק זה של העולם תהיה אסטרטגיה קונבנציונלית למדי בחמש השנים הבאות. במקרה של עירק, זה עניין של שליטה בעלויות, מִזעור העלויות והפחתת העלויות. זו תהיה מדיניות אִטית ומייגעת. אינני חושב שיהיה כאן "הפי אנד", אבל בעוד שלוש-ארבע שנים אנו עתידים למצוא נוכחות אמריקנית פחותה מאוד בעירק, ועירק אינה עומדת להיות מקום נאה.
בה בעת, בהתחשב במחיר שהאמריקנים שילמו עד עתה, בסיכונים ובעלויות הקשורים במתקפת מנע כלפי אירן, אין זה סביר שארצות הברית תנקוט בהתמודדות של מלחמת מנע. אין זה סביר שאסטרטגיה של דיפלומטיה ולחצים כלכליים תניע את האירנים לשנות את מדיניותם בעתיד הקרוב. לדעתי אנו עתידים לחיות עם מעין חזרה על המלחמה הקרה במפרץ הפרסי, כשהאסטרטגיה של ההכלה והרתעה היא בררת המחדל.
