לאחרונה התכנסה ישיבת קבינט. ערוץ 7 ציטט מן העיתון הלונדוני Jewish Chronicle דברי שר בממשלת אולמרט שאמר כך: "רייס באה והורתה לנו להפסיק את הפעולה בעזה". ואשר להחלטות הקבינט להנחות את הצבא לחסל את איום הטילים, הללו הן "חסרות ערך ונתקבלו רק לתצרוכת הציבור", כלומר - להטעיית הציבור. ואכן, עובדה היא שמאז ביקורה של שרת החוץ האמריקנית כאן, אין עוד פעולות יזומות של צה"ל ברצועה.
אולם מרכז ההפעלה הוושינגטוני של הגרורה הישראלית לא הסתפק בשיגורה של קונדוליזה אלינו. הופעל מנוף לחץ נוסף מתוך מפת הדרכים, כינוס "הוועדה הביטחונית המשולשת" המפקחת על מידת מילוי הצדדים את התחייבויותיהם במפת הדרכים, קרי: הפלשתינים - להילחם בטרור, והישראלים - להילחם בהתנחלות. תיאור הוועדה כ"משולשת" הוא, כמובן, שקרי. יש למשולש הזה קודקוד אמריקני המפקח על שני האחרים ושופט אותם. לתפקיד הזה מונה הגנרל וויליאם פרייזר. שני הקצוות האחרים, שר הביטחון הישראלי ו"ראש הממשלה" הפלשתיני, משתתפים כמוסרי דין וחשבון ומבוקרים. שימו גם לב לדירוג: די בגנרל אמריקני כדי להצריך שר ביטחון ישראלי להופיע ולהיחקר בפניו!
פרייזר אינו הגנרל האמריקני היחיד שלקח לידיו את מושכות הריבונות הישראלית. יש עוד גנרל, ג'יימס ג'ונס שמו, ותפקידו להכשיר את הרקע להכנסת צבא זר, בינלאומי, לתוך יהודה ושומרון במקום צה"ל. לא מן הנמנע, שהגנרל הזה מתכנן יחד עם פקודיו הגנרלים הישראלים גם את גירוש יהודי יו"ש, אחד המרכיבים המרכזיים של "התהליך" כולו. גנרל אמריקני נוסף, דייטון, עוסק בבניית צבאו של אבו מאזן, ומתוך הזדהות גמורה עם תפקידו תוקף קשות את צה"ל.
אין האונים של ממשלת ישראל מקרין גם לשטח. הנה דוגמא קשה, אך מייצגת. בשבועון "בשבע" מכט' באדר א', ה-16.2.08, מספרות עפרה לקס וחגית רוטנברג את סיפורו של יוסי דיין, מגורש מניסנית, שעורך גלות בקיבוץ כרמיה (עוטף עזה) ומיועד לדיור קבע במה שקרוי "מתחם הגולף" באשקלון, שם מסתיים הפיתוח בעוד חודשיים וניתן להגיש תוכניות לאישור. אך דיין אינו ממהר, למרות שבמקום גלותו הוא ומשפחתו הינם טרף לשיני הקסאמים. רק בשבוע שעבר נפגעה הקראווילה שלו מרסיסי קסאם, וחדרה של הילדה נפגע קשות. "אם היא היתה בחדר", הוא אומר, :היא כבר לא הייתה איתנו". ובכ"ז, הוא לא יעבור לאשקלון, עד שלא יהיה בטוח שגם שם לא ישיגו אותו הטילים, הנורים בין היתר מתוך חורבות ביתו הקודם בניסנית. דיין מעדיף עוד 20 חודשים שכירות בצל הקסאמים, לפני שיוציא את שארית כספו כדי לחסות בצל הגראדים. הוא מדבר על "חוסר וודאות בנוגע לעתידו".
המילים האלה הן מילות מפתח, מפני שהן מבטאות לא רק מה שהפליט דיין בבית הקרטון שלו על גבול הרצועה מרגיש, כ"א את תחושתם של המוני יהודים ישראלים - גם בירושלים, שצל הטרור וחלוקת העיר מאיים עליה, גם בחיפה, היודעת שבכל עימות אפשרי בצפון היא קו החזית, ואפילו בגוש דן, שאשדוד המאוימת היא בעצם גבולו הדרומי (סעו וראו, מה קטן המרחק מבת-ים לאשדוד!), וכתוצאה מנסיגה מן השומרון, צפוי לו גיהנום גם ממזרח. ועל כולם יחד מאיים ההמן החדש מאירן עם פצצה אטומית.
נכון, ארץ ישראל אף פעם לא הבטיחה לעם ישראל חסינות מקורבנות. להפך, חז"ל ידעו מנסיונם שהיא נקנית "בייסורים". אולם דבר אחד נתנה לנו התקומה הציונית: אפשרות, אמצעים ועוז רוח להתגונן בנשק, כדי שגורלנו לא יהיה נתון בידי זרים כמו בגולה. ובדיוק בנקודה המכרעת הזאת - מדבר יוסי דיין על "חוסר וודאות בנוגע לעתידו". דיין אינו חייב לדעת את כל הפרטים הטכניים כדי לחוש את העובדה שישראל אינה עוד אדונית לגורלה.
עברנו בארץ משברים ומלחמות, אך אינני זוכר תחושה כזאת של ארעיות בתוך ארץ ישראל, קומבינציה של קיללת מפת הדרכים, ההינתקות, נפילת הטילים בצפון ובדרום ואיום נפילתם גם במרכז. חברה שאיבדה את בטחונה העצמי, את נכונותה ללחום ואת רצונה לנצח - כפי שהתבטא אולמרט במפורש - חברה ששכחה, מה זה אקטיביזם, עוסקת יום ולילה בעשייה פאסיבית, כלומר - במיגונים.
בכלי התקשורת כבר נמצא מי שיעץ לנו לקבל את דין הטילים למשך שנתיים-שלוש, עד שיגיע המיגון האולטימטיבי בצורת "כיפת הברזל". מי שהאמין ב"שלום", משליך עכשיו את יהבו על "כיפת ברזל", אך שניהם לא יצילו חברה שאיבדה את הרצון להילחם, וזה המחדל הנורא שמקרינה ממשלת אולמרט. גרוע מזה: חוסר הוודאות אצלנו מחזק את האויב, וממילא מזמין שפיכות דמים נוספת.
השר דיכטר הביע משאלה, שמשפחות סייעניות למחבלים רוצחים יגורשו. מה הוא - "קיביצר" הקורא קריאות מן היציע? הוא שר, אך הוא פונה לתקשורת מפני שאין לו סיכוי להעביר את הצעתו בממשלה, ממשלת שיתוק.
מרוב מיגונים, הזנחנו את המיגון הכי חשוב, שבלעדיו כל המיגונים החיצוניים שווים כקליפת השום: המיגון הנפשי, הפנימי, המיגון המוראלי, המיגון של אמון העם במדינתו, בממשלתו, במנהיגיו, בערכיו ובקודשיו.
מי יחזיר לעם הטוב הזה את התקווה, שמכוחה שרדנו כל כך הרבה מיבחנים והיא הימנוננו הלאומי, מי יחזיר לנו את האופטימיות, את האמונה שיש דרך ומי שמנהיג אותנו יודע אותה? הצרה היא, שבכל המערכות הפוליטיות שלנו אין בנמצא אפילו מנהיג אחד העונה לתיאור הזה, ואם הוא עונה, הוא טרם הציג לעם את הדרך, דרך המילוט ממפת הדרכים הארורה ההולכת ושוללת מאיתנו את עצמאותנו.
וכל זאת, למרות שהדרך ידועה לכל טירון: להיחלץ משדה מוקשים אפשר רק ע"י חזרה בתוך העקבות שהושארו מאחור. כל צעד קדימה או הצידה יכול להיגמר במוות. משדה המוקשים של אוסלו, ההינתקות, ההתכנסות, מפת דרכים, ההקפאה, הרש"פ, שטחי A.B.C., ניתן להינצל רק ע"י הליכה חזרה - אל הציונות הישנה והטובה, אל הדינמיקה הציונית חסרת הפשרות, שאינה שואלת שאלות ואינה מפקפקת בצדקת דרכה, בחזרה אל ההתנחלות.
קרוון אחד, שהממשלה היתה מזיזה לתוך חורבות כפר יהודי חרב ברצועה, בתגובה על מתקפת הטילים, היה משנה את הכל - מעביר אותנו בחזרה מן המינוס אל הפלוס, מן השיעבוד לעצמאות. לפתע מוצאים היינו את עצמנו עומדים במעלה ההר ולא עוד במורד.
