ארי שביט הוא כנראה "המוהיקני האחרון" - האחרון מבין עיתונאי ישראל המשייכם עצמם ל"מחנה השום" מבלי לוותר על התייחסות מקצועית לעובדות. ביום ושישי שעבר פגע קשות במנוחת השבת של קוראי הארץ: ביד אמן שירטט לנגד עיניהם, באלגוריה יורדת-חדרי-בטן ("שלטון א"א"), את תהומות הסיאוב של משטר, שלולא השתתפותם לא היה קם ולולא תמיכתם הנמשכת היה נופל מזמן.
המשטר הזה, אליבא דשביט, סיים את שיעבוד הרשויות המחוקקת והמבצעת לאינטרסים של 19 האוליגארכים השולטים בכלכלת ישראל ועוסק, בעצם הימים הללו, בסילוק מערכת בתי המשפט מדרכם של האוליגארכים הללו. מחברו של "שנאת נתניהו" המיתולוגי, שגם הוא הפר בזמנו את עונג השבת של "האנשים החושבים", מציב בפניהם את רדיפת התקשורת את נתניהו המתבצעת מזה מספר שבועות בפרופורציה הנכונה: ביטוי נוסף ל"שנאת נתניהו" בה הם לוקים מזה למעלה מעשור.
הזדמן לי להקשיב לרשת ב' במשך רוב שעות הבוקר שלמחרת ה"סקופ" של
ערוץ 10.
ירון דקל שידר לפחות שלוש פעמים את "מפרט החטאים" של נתניהו כפי שהובא ערב קודם, ו
ליאת רגב שאלה לפחות פעמיים את מרואייניה מן הליכוד, בהתחסדות מצטקצקת, "האם היית מעלה בדעתך תופעות כאלו אצל בגין או שמיר"?. אלה היו כה טרודים בהגנה על נתניהו עד שלא התפנו להפנות את מבטם של שני ענקי התקשורת אחורה ולהראות להם את מגש הכסף שעליו הוגש השלטון לאוליגרכיית ההון. מאמרו של שביט עוסק, וטוב שכך, בסיכום שנתיים לממשלת אולמרט, ולכן גם הוא אינו מביט אחורה מעבר לשנתיים הללו.
אכן נכון, ליאת רגב: המיליונר היחיד שהכירו בגין ו
יצחק שמיר אישית היה
יאיר שמיר, בנו של יצחק. וגם נכון שהם ניהלו אורח חיים צנוע, כמו ראשי ממשלות ישראל שקדמו להם חוץ מבעלה של לאה רבין בקדנציה הראשונה שלו. ועוד נכון שכדי לא להשבית שמחה, לא שאלת שאלה זהה את מרואייניך מן השמאל ביחס ל
יצחק רבין שהחליף את שמיר. כך או כך, נמוגה השמחה למעמקי הסוב-יודיצה אפשר להתפנות לזוטות כגון עובדות היסטוריות.
קצת עובדות
1) בבוקר היום שבו היה אברהם שוחט אמור להעביר בכנסת בקריאה שלישית את "החוק למיסוי ניירות ערך בבורסה" המריא יצחק רבין למוסקבה, כשאיתו במטוס נבחרת של אנשי עסקים ישראלים שלכולם היה אינטרס בבורסה. אחרי כשעתיים הורה רבין לשוחט, מן המטוס, למשוך את החוק. זה הועבר כ-8 שנים מאוחר יותר ע"י
סילבן שלום, והנזק לקופת המדינה מהדחייה הוא במיליארדים, מפני שבתקופת רבין נהנתה הבורסה מהוריקן גבי דו-ראשי: גם "מזרח תיכון חדש" וגם "הונג קונג של המזרח התיכון".
2)
מרטין שלאף הוא מיליארדר אוסטרי שהיה שותפו של ערפאת לקזינו ביריחו, ובין השאר הוא בעליו של בנק. שמו נקשר בנכלוליה הבינלאומיים של משפחת שרון, באלו של ליברמן ואח"כ-איך לא - באלו של אולמרט. אומנם "אחרי מות-צדיקים אמור", אבל עובדה היא עובדה: פגישתו האחרונה של רבין לפני שיצא לכיכר הייתה עם מרטין שלאף. לעולם לא התפרסם במה עסקה, ולפחות לי הקטן אין מושג איך ומתי הכירו השניים. ייתכן-רק ייתכן-שבין פיצוץ אוטובוס אחד למשנהו הפגיש אותם ערפאת, וגם ייתכן שהפגישה הייתה בעניין הקזינו. מי שהאפשרות הזו איננה מצמררת אותו יותר מהתספורת והכביסה של שרה -שיקום, ואתם שם בערוץ 10 - הרי לכם נושא לתחקיר: למרות שיוסי גינוסר כבר לא איתנו פוטנציאל ה"סקופים" כאן הוא אינסופי כמעט מפני שסלאם פייאד ואפילו עזרד לב חיים.
3)
שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש ה
ממשלה של רבין ואיש סודו, הורשע בקבלת טובת הנאה מהאחים שולדנפריי (שמשמעותו בגרמנית, כמה מקאברי, "פטור מחובות"!) תמורת "סידור" היתרי בניה. להגנתו טען שבס במשפט שהוא פעל על-פי מדיניות הממשלה ורבין בראשה, ולמרות הטענה הזו הוא המשיך להיות יקיר המשפחה.
4) מי שהיה אח"כ שר ביטחון ונשיא,
עזר ויצמן, קיבל במשך שנים "פנסיה" חודשית מהמיליארדר סרוסי. באדיבותו של
אליקים רובינשטיין, השניים מעולם לא התייחסו, לפרוטוקול בית משפט, לתמורות שסרוסי אולי קיבל ל"פנסיה" הזו.
5) נשיא אחר,
שמעון פרס, קיבל 320 אלף דולר מהמיליארדרים סבן, אברהמס ורפופורט לצורך מימון פריימריז. לפחות לשני הראשונים היו אז אינטרסים כלכליים בישראל. מאחר שהאירוע התרחש ב"תפר" שבין תחולת שני חוקים לא נפתח נגדו תיק. כשר? אולי משפטית, בוודאי לא ציבורית. מסריח מ"הון-שלטון"? ועוד איך!
6) אחרי רצח אביה היו לדליה רבין (עו"ד) תהיות לעניין חקירת הרצח. במהלך זריז ומתואם להפליא היא מונתה לסגן שר הביטחון והושק מיזם (כולל חקיקה!) משותף לממשלה ול"תורמים" לפיה בניית "מרכז רבין" תמומן בכספם ומשכורתה של המנהלת, דליה רבין, תמומן בכספנו 9(!) שנים. מאז מינויה לסגן שר לא שמענו ממנה מילה בעניין חקירת רצח אביה.
7) למיטב זיכרוני, לא נחקרו האינטרסים העסקיים שיש לתורמי "מרכז פרס" ו"מרכז רבין" בישראל. הם בוודאי לא נחקרו באותה דקדקנות שנוקטים המפקח על הבנקים או רשות החברות כלפי כל גורם זר המעוניין לקנות בנק או חברה ממשלתית ישראלים, למרות ש:
-
א) מאות המיליונים מושקעים ב-2 הפרויקטים הללו לאורך שנים.
ב) לפחות במרכז רבין המדינה מחויבת כספית מתוקף חוק.
ג) בכספי "מרכז פרס" נעשו שימושים בהם הייתה המדינה מעורבת ביטחונית ו/או כספית ו/או מדינית.
ד) המדינה הלוותה ל"מרכז רבין" כספים לצורך הבנייה, לכאורה בניגוד לחוק.
8)
אהוד ברק הפר את הוראות היועה"מ שלא לשתף את יוסי גינוסר בוועדת קמפ דיוויד. יוסי גינוסר ניהל את השקעותיו הפרטיות של
יאסר ערפאת, שהיו מקור לכספי טרור, והרוויח הון עתק מעסקות עם הרשות הפלשתינית בכלל ומניהול כספי ערפאת בפרט.
המסקנות העובדתיות מסידרת האירועים הזו הן חד-משמעיות:
-
א) מי שפרץ את כל הסכרים בפני קשרי הון-שלטון היה רבין. הוא היה ראש הממשלה הראשון שהתרועע בגלוי עם מיליונרים ושפתח בפניהם את דלתות משרדו.
ב) המכנה המשותף לכל האירועים דלעיל הוא מעורבות פעילה של "סוציאליסטים" מ"מחנה השלום", אתרוגים כשרים למהדרין של "האנשים החושבים". אלה משתלחים היום באולמרט ומדחיקים, לנוחיותם, את העובדות: שהוא רק מטפח מפלצת שיצרו האתרוגים על אחריות מאתרגיהם.
ג) בביוגרפיה של בכירי הליכוד דהיום (להבדיל - איך לא - מבכירי קדימה שרון ואולמרט) אין שום דבר שאפילו מתקרב ל"רקורד המפואר" של הסוציאליסטים מצניעי הלכת מהפנטהאוזים בנווה אביבים ומהחוילה בקיסריה.
המסקנות הללו לא זכו לשום איזכור בדיון של התקשורת בנושאי הון-שלטון אבל את נתניהו ואת אשתו הכפישה במשך שבוע עם קצף על השפתיים, ועל מה? על שמתוך 131,000 הש"ח שעלה המסע ללונדון, אולי שליש (בערך 3 פנסיות חודשיות של ויצמן!) כוסה ע"י איל-הון שאין לו עסקים בישראל, וכל זאת כשאין מחלוקת לגבי התועלת שהביא המסע הזה למדינה. וכשזה לא מחזיק מים עוברים ל"נהנתנות" ו"לחוסר רגישות בעת שהעורף מופגז".
ואני, רשע תל אביבי מצוי, זוכר יפה מאוד שכשאותו עורף הופגז המו כל מרכזי הבילוי בתל אביב מאנשים, אף שר או חבר כנסת לא אכל מנות קרב ואף אחד מהם לא תרם אז לאינטרס של ישראל אפילו קמצוץ ממה שתרם נתניהו.
"שנאת נתניהו" - כבר אמרנו? גם "הם מפחדים!" צעקנו כשהייתה זו האמת, ונמשיך לצעוק זאת בכל פעם שנקבל, בתמורה לכסף הטוב שאנחנו משלמים, תעמולה נבזית במקום תקשורת מקצועית.
